ילידת אשקלון. בעלת תואר שני בספרות עברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן (שירת יונה וולך – ביוגרפיה ופואטיקה). עסקה בהוראה בתיכון ובמסגרת השכלת מבוגרים. חברת אגודת הסופרים. כותבת באינטרנט מאמרים על יוצרים ופרסמה רשימות בכתב העת 'אפיריון'. כמו כן, בעלת בית הוצאה קטן – 'פיוטית'. נשואה ואם לחמישה. מתגוררת בנתניה.

צילה דראָפקין
משוררת יידיש, שכתבה גם ברוסית. נולדה בשנת 1887, בעיר בוברויסק, שבבלארוס. נפטרה בניו יורק, בשנת 1956.
צילה דראפקין קיבלה בילדותה חינוך דתי מסורתי, אך בנעוריה למדה גם השכלה כללית ועזבה את הדת. בשנת 1907 היא נקלעה לעיר קייב שבאוקראינה, שם נספחה אל חוג מעריצותיו של הסופר אורי ניסן גנסין. בהשפעתו של גנסין החלה צילה לכתוב שירה ברוסית.
דראפקין (1956-1888) היתה מאוהבת שנים רבות באורי ניסן גנסין ודמותו הותירה רישום עז בנפשה. לימים התברר כי השיר הנודע "והיה כי ישוב מנודו" המופיע בסיפורו של גנסין 'אצל' אינו אלא עיבוד-תרגום של שיר ברוסית מאת דראפקין, שכתבה אותו כשהיתה בת 23. דראפקין, שלא קראה עברית, לא ידעה על כך אלא כעבור שנים רבות.
היא הצטרפה לתנועת הבונד, ובעיר הומל הכירה התאהבה וגם נישאה לחבר הבונד שמעיה דראפקין. בשנת 1912 הוכרחה המשפחה הצעירה להגר לאמריקה, בשל רדיפות המשטרה הצארית.
בהגיעה לניו יורק הצטרפה צילה דראפקין לחוג משוררי היידיש, ופיתחה קריירה ענפה של עיתונאות, סיפורת וסיפורים בהמשכים, שנדפסו בעיתונות היידיש באמריקה ובתפוצות.
שירתה מצטיינת בהבעה נשית ארוטית, גלויה וחריפה, שהקדימה את עידן השירה הנשית המודרנית. שירה המפורסם ביותר באנגלית נקרא "גבירת הקרקס", שנכתב במקורו ביידיש, ותורגם לאנגלית בכמה גרסאות על ידי כמה משוררים. בשירה זה צילה דראפקין ממשילה את חייה ואת חיי האשה, לחייה של גבירת הקרקס, הנישאת מעל קהלה ומתנסה בפחדי מוות ותקווה לחיים.
צילה דראפקין לא הייתה משוררת פורה במיוחד, ומהדורה כוללת של שיריה ביידיש נדפסה לאחר מותה. המהדורה נאספה כונסה ונערכה בידי בני משפחתה. שירים בודדים בלבד מיצירתה תורגמו ללשונות זרות, חוץ מהאנגלית, וכמעט שלא נדפסו מחוץ לארצות הברית. מבחר נרחב משיריה וסיפור שלה, בתרגומו לעברית של בנימין הרשב, הופיעו ב"סימן קריאה" בחוברת 12/13 (1981). על שירתה של צילה דראפקין, ועל חייה, נכתבו מאמרים רבים, ביידיש, באנגלית ובעברית.

אלישבע גרינבאום
(29 במרץ 1965 – 31 בדצמבר 2004) הייתה משוררת ומחזאית ישראלית. נולדה בירושלים. למדה בתיכון שליד האוניברסיטה (ליד"ה). שירתה בחיל המודיעין. התגוררה בתל אביב. הוציאה לאור ספר שירה אחד בחייה, "עורף האור" בהוצאת הליקון, 2000. זכתה בפרס שר החינוך והתרבות למשוררים בתחילת דרכם, ובפרס "טבע" בפסטיבל השירה במטולה. לאחר מותה יצאו לאור שני ספרים נוספים בהוצאת כרמל: ב-2005 "לפתע פתאום האדמה", ספר שיריה ובו גם קטעי פרוזה קצרים, וב-2006 הספר "שלושה מחזות". מלבד כתיבתה היא הרצתה וערכה סדנאות כתיבה. אלישבע גרינבאום נפטרה ב-31 בדצמבר 2004, בגיל 39 בלבד, ממחלת סרטן הריאה.

גילי חיימוביץ'
נולדה ב- 1974, ירושלים. היא בוגרת בי"הס לאומנות "קמרה אובסקורה" במגמת קולנוע ואייסיס ישראל – המרכז לפסיכודרמה ושילוב אומנויות במסלול ההכשרה לתראפיסטים בשילוב אומניות. את דרכה ככותבת החלה בעיתון "העיר" כעיתונאית ובעלת טור בענייני תרבות שנקרא 'אזור התעשייה'. לאחר מכן, עבדה ברשת עיתוני "מעריב" ככותבת, עורכת ומבקרת ספרות. כמו כן, פרסמה שירה בכתבי עת שונים. גילי גם ביימה את הסרט הקצר ,מילון למי שאין בו צורך" שזכה בתמיכת משרד התרבות. היא התגוררה בטורונטו קנדה וכיום חיה בישראל. שיריה באנגלית ראו אור באנתולוגיה המקבצת שירת מהגרים אודות טורונטו. בקנדה גילי משתתפת בפסטיבלי שירה בינלאומיים ומפרסמת בכתבי עת ספרותיים. גילי עובדת גם כמנחת קבוצות ותרפיסטית בשילוב אומניות ומשתמשת בכתיבה ככלי טיפולי המגשר בין המודלים השונים של האומנות. ספריה: "דבק מגע" (גוונים, 2001), "משתקפת כמו אושר" (גוונים, 2002), "אש כוחותי" (אבן חושן, 2007), Living on a blank page" (Toronto : Ice Flow, Press, 2007), ,עונת המוך" (פרדס, 2011), "תינוקת" (פרדס, 2014).

קדיה מולודובסקי
(1894–1975), נולדה בקרטוז-ברזה, שבצפון פולין (כיום במחוז ברסט בבלארוס). למדה גננות עברית אצל יחיאל היילפרין בוורשה, ולאחר מכן עברה לאודסה, שם פרסמה את שיריה הראשונים ועבדה עם ילדים יהודים, ניצולי הפרעות בקייב. לאחר מלחמת העולם הראשונה שבה לוורשה ולימדה בבתי ספר יהודיים. ב-1935 עברה לניו יורק, שם חייתה עד מותה (למעט תקופה קצרה בישראל בין השנים 1950–1952). נישאה בוורשה לשמחה לב, שהגיע אליה לארצות הברית זמן קצר אחרי הגירתה.
על שמה קרויים רחובות במספר יישובים בישראל, בהם פתח תקווה, זכרון יעקב ובית שמש. מולודובסקי התפרסמה מאוד בזכות שירי הילדים שלה. בנוסף נודעה מולודובסקי גם כמבקרת ספרותית. ביקורות פרי עטה התפרסמו בעיתונים: "היים" ("בית"), אותו ערכה (תל אביב 1950 – 1952) ו"סביבה" (ניו יורק, 1943 ואילך). בראשית דרכה פעלה ויצרה במרכז התרבותי היהודי שפעל בוורשה. השתייכה לזרם היידי ה"מודרניסטי" (כותבים בולטים נוספים בו הם: אורי צבי גרינברג, פרץ מרקיש, יצחק בשביס זינגר), אשר מחה על מסחור והידרדרות הספרות היידית לכתיבה "סנסציונית", ונאבק על מעמדה של ספרות היידיש כספרות מכובדת. על זרם זה נמתחה ביקורת קשה מצד הזרמים האחרים, העיקרי בהם הוא ה"שונד", שטענו כי המודרניסטים מרחיקים את הקהל הרחב מהספרות היידית. על רקע מאבק זה, אשר הביא גם לפגיעה כלכלית אישית בה, היגרה לארצות הברית, שם המשיכה לפעול נגד התופעות שייצג ה"שונד". עם שיריה שתורגמו לעברית וזכו לפופולריות נמנים "הילדה איילת", "פתחו את השער", ו"גלגולו של מעיל". חלק מהצלחתה של מולודובסקי בקהל הארצישראלי, שלאו-דווקא אהד משוררים "גלותיים" כמו מולודובסקי, נזקף למיטב היוצרים שנמנו בין מתרגמי שיריה, ביניהם: נתן אלתרמן, פניה ברגשטיין, לאה גולדברג, אברהם לוינסון, ושמשון מלצר. בשנת 1971 זכתה מולדובסקי בפרס איציק מאנגר ליצירה ספרותית ביידיש, כהוקרה על יצירתה.