ארכיון הקטגוריה: אלימות

אֶת אַיָּלָה נַסה בְּיַעַר אֶת נְצִיב קֶרַח, אֶת תַּעַר

 

סברינה דה ריטה

 

לא יודעת

הִיא יוֹדַעַת לִהְיוֹת שׁוֹטָה

לִהְיוֹת סֶרֶט נָע

כַּדּוּר עוֹפֶרֶת

לִהְיוֹת מִסְגֶּרֶת עַל הַקִּיר

לִהְיוֹת טָעוּת אֵי וַדָּאוּת

כַּף אַשְׁפָּה וְשָׂפָה

לִהְיוֹת סְחוֹרָה

לִהְיוֹת מִטָּה

לִהְיוֹת חֲנוּת לִהְיוֹת פְּצָצָה

לִהְיוֹת בָּר-בּו-רה

לְלֹא כְּנָפַיִם

לְלֹא שְׂפָתַיִם

שֶׁאוֹמְרוֹת דַּי!

כִּי אַחֲרֵי אוֹתָם מַכּוֹת מְתוּקוֹת

בָּעַיִן בַּפֶּה

הִיא רָצָה כְּדֵי לֹא לִהְיוֹת

** 

p.t.s.d

 

צָרִיךְ לְהִתְעוֹרֵר, קוּמִי

עֵינַיִם עֲצוּמוֹת, פָּנִים עֲצוּמוֹת עָלַי

אֶת אַיָּלָה נַסה בְּיַעַר

אֶת נְצִיב קֶרַח, אֶת תַּעַר, הָרֶגֶל מתכווצת. אֶת לֹא!

אִמָּא קוֹרֵאת לֵךְ, אַתְּ שׁוֹמַעַת? הַאִם אַתְּ שׁוֹמַעַת? אַתְּ לֹא!

אַתְּ שׁוֹתֶקֶת. אַתְּ שׁוֹתֶקֶת. מָחָר כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ יָבוֹא וְיִקַּח אוֹתָךְ

וְיִצְעַק, וְיִצְחַק לָךְ בְּתוֹךְ הַפֶּה – אַתְּ לֹא תִּבְכִּי. כִּי אַתְּ סְתָם

אַתְּ יְשֵׁנָה וְחוֹלֶמֶת עַל יְלָדִים עַל נַדְנֵדָה, לַמַּעֲלֶה לְמַטָּה. הֵם שָׁם אַתְּ פֹּה. אַתְּ לֹא!

יוֹם רִאשׁוֹן? אוּלַי רְבִיעִי. שָׁלוֹם!

הוּא שָׁם הוּא שָׁם. לְהִתְרָאוֹת יַלְדָּהּ. שְׁלוֹם רגלים. אַתְּ רֶגֶל, אַתְּ יָד, אַתְּ שׁוֹקָיִם מְלֻכְלָכוֹת.

העיינים הוֹרְגוֹת. עוּפִי נָשְׁמָה.

תַּרְפִּי, לֹא לִנְשֹׁם. אֶחָד שְׁתַּיִם שׁלשׁ

 

שירת אישה-פרופיל

עלמה

.

מאת גל אלגר

משה שכטר היה הבן היחיד בשכונה שהסכים להילחם נגדי בקרב אגרוף. הוא היה היחידי שהבין שנכון שהוא לא מרביץ לבנות, אבל אני לא באמת בת אז לא אכפת לו לכסח אותי. אבל כשהגיע תורי לעשות אִתו קרב אגרוף הוא דווקא לא כיסח אותי. גם כי הייתי יותר חזקה, אבל בעיקר בגלל שכשכבר הייתי על האדמה, בזמן הזה שהידיים שלו לחצו אותי שלא אזוז, בדיוק אז נכנסה לשכונה ב.מ.וו שחורה במהירות עצומה. הבנים אמרו שזה מאה קמ"ש לפחות ובאותה מהירות בדיוק הבנו אנחנו שקופסת הפח המבריקה הזאת היא משהו חדש שמתחולל בשכונה, ואף אחד  לא התכוון להפסיד את זה. תוך שנייה קמנו כולנו מערמת העפר שבה התגלגלנו והתייצבנו בשולי המדרכה, מול המקום שבו הרכב חנה, כלומר ממש מול הבניין של הבית שלי, ובכוונה רבה זקפתי גו בגאווה בלי שבכלל היה איכפת לי אם יש סיבה לגאווה.

הנהג ירד מהאוטו והוציא את הזר פרחים הכי גדול שראיתי בחיים שלי. הוא היה ענק עם מלא קישוטים וסרטים והיה ברור שזה מישהו חשוב מאוד, רק שלא יכולתי לחשוב על אף אחד בבניין שלי שראוי לביקור של איש חשוב מאוד, אפילו לא ההורים שלי. הזֵר היה כל כך גדול שהוא היה צריך שתי ידיים כדי לתפוס אותו, אז הוא זרק את הבדל של הסיגריה לכביש למרות שהיה לו עוד  חצי  והתקדם בלי לכבות אותו בכלל.

עכשיו נעו המבטים בין הניצוץ שנותר לבין הגבר המתרחק, וגם בלי לראות את העיניים של האחרים היה ברור שכולנו בהיכון, ותהיתי מי יהיה זה שיסתער ראשון ויזכה לשאכטה האחרונה. כשכבר היה האיש הזר בכניסה לבניין, הוא עצר והסתובב אלינו במבט כזה שבוחן אותנו כאילו היינו כבשים עם הפה שלנו ככה פעור לרווחה. התיישרנו כדי להיות הכי ראויים, אבל הוא חיפש כנראה את ההכי מטונף, כי הוא התלבט ביני לבין שכטר. בסוף הוא זרק לשכטר מטבע, בתוספת הבקשה, "שים עין שאפ'חד לא יתקרב".

עכשיו כבר עשינו לשכטר את הכבוד, וכשהזר נעלם במדרגות נתנו לו להרים את הבדל, אבל הוא, במקום להכניס לפה, הושיט אותו אליי ואמר "ליידי'ס פירסט", ואני בכלל לא התכוונתי לסרב, למרות שכל הצהרים שכטר אמר שהוא רוצה סיגריה. אם הוא ויתר ככה מהר, בעיה שלו. אבל את האחרים זה כבר לא כל כך עניין, והם עטו על הכלי הנוצץ, וגם אני איבדתי עניין אז העברתי לשכטר את השארית של השארית. הסתובבנו סביב המכונית כמו כלבים זכרים ליד כלבה מיוחמת והסתכלנו בָּשטיח פרווה שכיסה את הדש בורד, ובכלבלב הקטן שכִּנְכֶּן כשליטפו אותו. מישהו כמעט והעז לגעת בגלגלי המגנזיום המדליקים שכיסו את הג'אנטים, אבל המבט של שכטר גרם לו לתפוס מרחק. זה היה מטבע של עשר שקל, ושכטר היה פראייר אם הוא מוכן ללכת מכות בשביל הסכום הזה, אבל בשביל הכבוד שלו, כי הוא הבטיח, הוא לא נתן לנו לגעת.

ניסינו לנחש את מי הוא מבקר ולמה, ומישהו אמר שאולי הוא בכלל בא לבית שלי, אבל אחרי שחשבתי על זה דקה נענעתי בראש חזק, כי ברור שהוא לא בא אלי. אצל ההורים שלי לא מבקרים אנשים כאלה שמביאים פרחים. יש את הדודה של אבא, שמביאה עציץ של סיגלית כשהיא באה פעם בשנה והוא נובל אחרי שבועיים, אבל זהו. כל השאר מעדיפים להביא דברים פרקטיים, נגיד סוודר או צעיף שהן סרגו בעצמם וחצי עיניים הלכו לאיבוד בדרך. זה לא השאיר הרבה אפשרויות, אז החלטנו לחכות ולראות מה יקרה כשיצא. התיישבנו על החומה שבכניסה לבניין וחיכינו שיירד, למרות שהחשיך ושעת ארוחת הערב התקרבה. אמא שלי הייתה הראשונה לקרוא ואני הייתי הראשונה לסרב. נשארתי עם שכטר עד שכל האמהות באו וקראו לילדים ובעצם עד שהבטן שלי כבר התחילה לעשות קולות של רעב. שכטר נשאר לבד לשמור על האוטו.

מכל הדירות בבניין, יצא בסוף בעל הב.מ.וו ממש מהדלת מולי, יד ביד עם עלמה. מעבר לדלת הסגורה שמעתי את הצחוק שלה, צחוק קטן כזה, ואת הקול הבס שלו. לא התאפקתי ולמרות מחאותיה של אמא עזבתי את השולחן באמצע האוכל ורצתי לחלון בסלון. עוד הספקתי לראות אותם נעלמים באוטו ומפליגים, או יותר נכון טסים, מחוץ לשכונה, ואת שכטר קם ללכת סוף סוף הביתה. אבל הוא לא הלך ישר, קודם הוא יישר את הבגדים, אחר-כך בעט באבן שהייתה לידו כאילו הייתה כדורגל, ורק אז פנה ימינה לבניין שנמצא בקצה של השכונה.

אחרי הפעם הראשונה, הב.מ.וו והנהג שלה הפכו להיות אורחים קבועים בשכונה. תמיד הוא נסע מהר ובלי לשים לב לתמרורים. אם הוא לא מצא חנייה, הוא עצר באמצע הכביש. כשהוא יצא מהאוטו, פתאום הוא כבר לא מיהר, כאילו רק עכשיו נזכר שבעצם יש לו זמן. סגר בטריקה את הדלת, השמיע צפצוף של נעילה אוטומטית. שאיפה אחרונה מהסיגריה, זריקת הבְּדָל על המדרכה בידיעה שתמיד יהיה מי שירצה לסיים את מה שהשאיר. ליד שיחי היסמין, בכניסה לבניין, הוא נעצר, ירק את טעם הסיגריה והחליף אותו בטעם של מסטיק מנטה שהוציא מכיס המכנסיים. בכניסה לבניין שוב נעצר מול המראה, העביר יד בשֵֹערו ובדק שהתסרוקת לא נפגעה בזמן הנסיעה. רק אז דילג במדרגות שתיים-שתיים.

כל פעם שהוא בא קרה משהו מעניין. בגלל זה, גם כשכל הילדים האחרים הפסיקו להתעניין, ברגע שהמכונית נכנסה לרחוב במהירות עזבנו שכטר ואני הכול ורצנו לראות. פעם אחת הוא כמעט דרס ילד שרץ עם עפיפון והביט בשמיים במקום על הכביש. אמא שלו צעקה על הנהג, אבל שכטר ואני ידענו שזו אשמת הילד, אז כל פעם שראינו אותו היינו מעגלים אצבע ואגודל ושמים על העיניים, כמו משקפיים, עד שהוא נעלב והלשין למורה. שטינקר.

פעם אחרת הוא יצא מהאוטו ועוד לפני שטרק את הדלת כבר זרק את הסיגריה לכביש והוציא זר פרחים ענק של ליליות. זה שושנים, תיקן שכטר. ליליות, התווכחתי. שושנים, התעקש. משכתי בכתפיים כי למרות שידעתי בוודאות שאני צודקת ואלו היו ליליות לא רציתי להשפיל את שכטר. פעם אחרת, הוא חזר כשהוא נושא את עלמה על הידיים שלו, כאילו שהיא חבילה, והכניס אותה למכונית כשהיא מתגלגלת מרוב צחוק.

עלמה גרה עם המשפחה שלה בדלת שמולנו. ההורים שלה כמעט לא דיברו עברית, אבל הקפידו תמיד לשלם מסי ועד בית בזמן, כמו שאבא תמיד אומר. היא עצמה הייתה עדינה מאוד, כמעט שקופה. "היא רומנטיקנית ללא תקנה," הייתה אמא אומרת עליה ונאנחת. פעם אחת, לפני שהב.מ.וו. נכנסה לחיינו, היא ישבה על ספסל בחצר ובכתה. כשניגשתי לשאול מה קרה ציפיתי שתעיף אותי לעזאזל, כמו שכל המבוגרים עושים לילדים שמתעניינים בשלומם, ותגיד שזה לא ענייני. במקום זה היא הגביהה לכיווני את הספר שהחזיקה ביד ואמרה שאנה מתה. ואנה, רק לידע כללי, בחיים לא חיה באמת, רק בספר של עלמה. היא אהבה מאוד לשבת בגן ולקרוא, עלמה, אבל תמיד היא ישבה שם לבד. ובעצם, ככל שאני מנסה להיזכר, אני לא זוכרת שראיתי אותה עם חברות.

כשהייתי קטנה יותר הייתי הילדה הכי מנומשת בעולם, ובעיקר הבת הכי בן בשכונה. אמא, שהייתה נואשת מלדבר אתי על איך מתנהגות בנות, החליטה פשוט להלביש אותי ככה, שאולי אז אני אבין את ההבדל ואתנהג כמו שבנות צריכות להתנהג. באופן טבעי הפכו השמלות האלה לשדה קרב מתמשך בין שאיפתה של אמא לראות בי נסיכה לרצון שלי להיות בן, ומדי יום הן הובסו, יחד עם חלומותיה של אמא. כשהן נזרקו בערב לסל הכביסה, הן היו מוכתמות מבוץ וקרועות מטיפוס על עצים ומנפילות. בסוף היא ויתרה, אבל התחננה שלפחות באירועים חגיגיים אני אסכים ללבוש שמלה, וכיוון שהיא הייתה כל כך אומללה ובאירועים האלה לא היה אף אחד מהשכונה שיצחק עליי – הסכמתי.

ככה שלקראת החתונה של נינה, הבת דודה שלי, לא הייתה לי ברירה ונגררתי אחריה בכל המרכז של העיר, ומדדתי איזה אלף שמלות, שמכולן היא עשתה לי דווקא ובחרה את השמלה הכי מכוערת שהיא מצאה בחנות. מחאותיי היו נמרצות מאוד, אבל הסכם הוא הסכם, ונאלצתי לקבל עליי את הגורל האכזר שכפה עליי תחרה ורודה ושרוכים על הגב. חוץ מזה, היא גם רצתה לקנות לי נעליים עם עקבים ורק מזל גדול גרם לאבא לשמוע על התכנית הזדונית שלה והוא עצר אותה. בזבוז כסף מוחלט, הוא אמר. מזל שהוא מנהל חשבונות.

שכטר השביע אותי שאחביא בשבילו דברים טעימים, וכשנכנסנו לאולם שהיה מכוער להפליא, עם כל הקישוטים המצועצעים בצבעי לבן-ורוד, הייתי נחושה לעמוד בהבטחתי. מהר מאוד גיליתי שחוץ מאוכל מחלקים גם צעצועים לילדים: משרוקיות, משקפי שמש וכובעים מפלסטיק, ואני לקחתי כל מה שנתנו. כשרקדתי על שתי הרגליים השמאליות שלי כולם אמרו כמה אני חמודה ושאלו את אמא איפה השיגה כזאת שמלה מתוקה. אחרי שצבטו לי לחי אחת במקרה הטוב ואת שתיהן במקרה הרע, הם נתנו לי עוד צעצועים עד שמילאתי לגמרי את התיק של אמא, ובשביל זה הייתי מוכנה גם לספוג את הצביטה בישבן של דוד יעקב. ואז הגיע התור של הקינוחים ובלי שאמא שמה לב אכלתי שלוש חתיכות מהעוגת שוקולד ועוד אחת מהסורבה תות והפגנתי דבקות מושלמת במשימה כשהחבאתי בתיק של אמא עוגות, בשביל הילדים בשכונה, כולם צריכים ליהנות, לא רק שכטר.

בדרך הביתה הייתי כל כך עייפה שנרדמתי באוטו. כשהגענו סירבתי לקום. אמרתי לאמא שתשאיר אותי לישון באוטו, אבל היא התעקשה שאני צריכה לישון במיטה שלי. אני לא הבנתי למה, אבא פסק שלא בא בחשבון ובדיוק הב.מ.וו נכנסה לשכונה ובבת אחת שלושתנו העברנו אליה את תשומת הלב.

כנראה שהם רבו באוטו, כי עלמה יצאה בטריקת דלת. "עלמה, חכי רגע," שמעתי את הבס צועק. "תעצרי. תעצרי אני אומר לך!" הוא המשיך והיא התעלמה ממנו. הוא יצא מהמכונית והדף אותה. שמעתי את קריאת הכאב, אבל לא יכולתי לראות מה קורה כי היד של אמא הונחה לי על העיניים. חיכיתי שאבא יתערב ויצעק עליו שיעזוב את עלמה ויעוף לנו מהשכונה, אבל שום דבר כזה לא קרה. רגע ארוך קפאנו ליד המכונית שלנו, כשאת קולות הצפרדעים החליפו הקללות הרמות שהשמיע הבס.

נצח עבר עד שאמא הורידה את ידיה מפניי ואבא סינן, קדימה, בלי הצגות. כשחלפנו על פני הכניסה ראינו את עלמה והבס יושבים על הרצפה המלוכלכת של החדר מדרגות. שמעתי אותו אומר "אני מצטער", והיד של אמא משכה אותי חזק, כך שלא יכולתי להמשיך לשמוע. כן הספקתי להסתכל לאחור ולראות כתם סגול מתחת לעין הימנית של עלמה.

החורף הגיע, ושוב קיץ ושוב חורף, ועבים גדולים הקדירו את השמיים. אני כבר נכנעתי לאמא ושמלות חדשות נכנסו לארון שלי, ולבשתי אותן בלי שאף אחד הכריח אותי. מחשבה מעורפלת על זוג נעליים עם עקבים ליוותה אותי ובינתיים הקשבתי לשיחות של אמא עם השכנות.

"שמעת שעלמה חזרה אליו?"

"כן, הוא הציע לה נישואין."

"עם מי היא רוצה להתחתן?"

"עם טבעת כזאת גם את היית רוצה להתחתן."

"הוא בטלן חסר תקנה."

"היא מאמינה שתצליח לשנות אותו."

והוריה, שעברו בשביל שלובי זרוע במסלול טיולם היומי והקבוע, לא הבינו כלום, אז הם חייכו כמו מלכת יופי ונופפו לשכנות לשלום.

בערב, הפלתי "בטעות" את קערת הסוכר. אמא צעקה עליי שיש לי שתי ידיים שמאליות, מה שנכון רק לא במקרה הזה, ואני הצעתי בנדיבות לא אופיינית לגשת לשכנים ולבקש כוס סוכר. השכנה פתחה בנימוס את הדלת, ואני הגשתי לה את הכוס וגמגמתי: "סוכר… צריך…" למרות שאני דווקא כן יודעת עברית. בזמן שהפנתה אליי את הגב, התגנבתי לחדרה של עלמה. הצצתי בה עומדת מול המראה, לבושה בשמלה לבנה בלי שרוולים למרות הקור. היא אספה את השֵֹער ופיזרה אותו, הניחה אותו על הצד בזרוֹעות זרוּעות סימנים כחולים. פתאום חייכה. מתוך המראה היא ראתה את אִמהּ שמביטה בי מביטה בה.

"אני יפה בעינייך?" שאלה. ואני, שעד אותו רגע בכלל לא חשבתי עליה במושגים של יופי וכיעור, לקחתי את כוס הסוכר מאִמהּ וברחתי הביתה.

שבוע אחר-כך, ראיתי את עלמה יושבת על הספסל בחצר וספר סגור מונח על ירכיה. היא ליטפה אותו ברכות, אבל לא קראה בו, גופה שח כאדם מתפלל. רציתי נורא לגשת אליה ולהתנצל שלא עניתי לה. רציתי להגיד לה שהיא הכי יפה בעולם, אבל שכנה אחרת התיישבה לידה ותפסה לה את היד. "עשית את הדבר הנכון," שמעתי אותה אומרת בביטחון. "אם ככה הוא מתייחס אלייך עכשיו, מה היה אם הייתם מתחתנים?" היא חיבקה את עלמה ובקשה ממנה לעלות לבית, קר עכשיו, את תחלי. "ומה יהיה אם אף אחד לא יאהב אותי כמוהו?" שאלה וקמה, כי כבר הגשם התחיל לרדת והרטיב את הספר שלה.

מאוחר בערב הוא בא, אחרי שכבר חזרנו לבתים. שמעתי אותו דופק על דלת דירתה. "עלמה," קרא. הייתי באמצע ארוחת ערב, ואמא קלטה את הזווית שהעין שלי תפסה והזהירה אותי שלא אעז לקום מהשולחן. "אני רוצה לדבר אִתך," הוא צעק לעבר הדלת הנעולה ואני כבר לא התאפקתי ורצתי להציץ דרך חור המנעול אל פניו חרושות הקמטים, למרות שהיה רק בן עשרים ושש. "אני אשתנה, עלמה, אני מבטיח," הוא דפק על הדלת בקולי קולות. "בבקשה, אני יעשה מה שתגידי." גם איומים בעונשים חמורים לא הצליחו לנתק אותי מהחור של הדלת, ואמא ידעה שזה לא יעזור. "עלמה!" הוא צעק ובעט בקיר.

בלילה ההוא התעוררתי מצעקות שבר של איש בודד. "עלמה!" הוא צעק. רצתי אל החלון של הסלון, והוריי, לבושים בפיג'מה, התעוררו גם הם אל תוך המהומה. "עלמה!" הוא צעק והלך מסביב לרכב שלו. הוא מעד וקם והלך ומעד, עד שנפל על המדרכה.

"הוא מטורף," אמרה אמא. "הוא שיכור," תקן אבא ומטון דבריו לא הצלחתי להבין מה עדיף, להיות שיכור או להיות מטורף וחשבתי שבכלל יכול להיות שהוא גם וגם. גם בחלונות של השכנים נדלקו אורות וצעקות מילאו את החלל, אבל איש לא העז לרדת אליו. רגעים ארוכים הוא ישב על המדרכה בערב ההוא, ושום יד רכה לא הונחה על כתפו, ולא עזרה לו לקום, ולא ליוותה אותו למכוניתו.

בבוקר מצאנו גרפיטי שחור על קיר הבית:

עלמה, אני אוהב אותך

כל השכנים עמדו והסתכלו. ההורים של עלמה לא ידעו לקרוא עברית, אבל ידעו בדיוק על מה כולם מסתכלים וכבשו את מבטם ברצפה. עלמה לא הייתה שם ולא חזרה באותו יום והשכנות אמרו שהיא לא יודעת איפה לקבור את הבושה.

לא הבנתי למה היא צריכה בכלל לקבור משהו וכל הערב חיכיתי לקול צעדיה במדרגות. קיוויתי שהיא התקשרה להוריה להודיע שהיא מתעכבת והתלבטתי אם לשאול אותם, אבל אמא אמרה שזה לא מנומס להתערב בעניינים שהם לא שלי. בלילה, אחרי הפצרות רבות, הגיעה שעת ההשכבה ואמא דרשה שאעזוב את עמדת השמירה ליד החלון ואלך להתקלח. רק אז, כשכבר הייתי בפיג'מה מנומנמת, נשמעה דפיקה הססנית על הדלת. אביה של עלמה. הוא לא יודע לדבר עברית, רוצה לדבר עם המשטרה, למה הילדה שלו לא חזרה עדיין.

כל הלילה ריצדו אורות כחולים על קירות הבתים. שוטרים באו והלכו, שאלו, חקרו, חיפשו. סירבתי ללכת לבית הספר, רציתי לעזור לחפש. אמא הסכימה שאשאר בבית, אבל סירבה שאצטרף למחפשים. עמדתי עם שכטר והחבר'ה ליד הניידת וחיכינו. מדי פעם שמענו בקשר דיווחים. כוחות גדולים נקראו לסייע. ביערות הכרמל מצאו את הב.מ.וו. השחורה. "מצאנו אותה," שמענו בקשר. נשימת רווחה עברה בינינו וחלפה כמו שבאה. ידו לחצה על ההדק – פעמיים בשבילה ופעם בשבילו.

הלכתי הצידה, לקצה של השכונה, כי הייתי צריכה לקבור את הצער לפני שכולם יראו אותו. כשעמדתי על תלולית העפר הרגשתי את ידו החמה של שכטר נוגעת בי ואת שפתיו החמות על מצחי. התגלגלתי אל תוך חיבוקו, ולמרות שהוא בן נתתי לו לראות לי את הדמעות.

מתוך הספר "עולם הקשת בענן" (כתב, 2014)

לאתר של גל אלגר – "המכתבה"

מְכַשֵּׁפָה לֹא תְּחַיֵּה

 .

מאת נעמה ארז

לִפְנֵי הַמּוֹקֵד

פַּעַם, כָּךְ הָאַגָּדָה אוֹמֶרֶת,

לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים,

לִפְנֵי הַמּוֹקֵד,

הֵרַמְתָּ אֶבֶן מִצְטָרֶפֶת

אֶל  מְאוֹת הָאֲבָנִים.

"מְכַשֵּׁפָה לֹא תְּחַיֵּה."

כָּפוּי אִתָּהּ חוֹזֵר

לְהִתְבּוֹנֵן בְּעֵינַיִם קְרוּעוֹת

לִרְאוֹת

שֶׁמְּאֻחָר לְהָבִין מִן הַזְּוָעָה הַזֹּאת.

מִתּוֹכְכֵי שס"ה ורמ"ח

מִפְּנִים הַחוּצָה אֲנִי קוֹרַעַת

הַקְּלָלָה וְהַבְּרָכָה –

אֵשׁ מַקִּיפוֹת אוֹתִי בַּטַּבַּעַת.

אֲנִי אָמוּת

וּמֵחָדָשׁ אִוָּלֵד

וּמְבֹעָת

אִתָּהּ תִּלְמַד

אֵיךְ יַחַד אִתִּי

גַּם אַתָּהּ נוֹלָד.

 .

יוֹם אֶחָד, בְּעוֹד הַרְבֵּה שָׁנִים

כָּךְ הָאַגָּדָה אוֹמֶרֶת,

לִפְנֵי הַמּוֹקֵד,

לא תָּרִים אֶבֶן מִצְטָרֶפֶת

אֶל מְאוֹת הָאֲבָנִים.

שבועת הנשים-

שעשני כרצונו

נִסְקַלְתִּי, נֶאֱנַסְתִּי, נִשְׂרַפְתִּי, נִרְדַּפְתִּי, נִכְלֵאתִי,

כִּי אֲנִי אִשָּׁה.

,

כִּי אֲנִי אִשָּׁה,

אֲנִי רְכוּשׁ.

 .

כִּי אֲנִי אִשָּׁה, אֲנִי מְכַשֵּׁפָה

אני זוֹנָה.

.

טְמֵאָה, מנודה  מַחֲצִית חַיִּים

פְּסוּלָה לְעֵדוּת, פְּסוּלָה לְלִמּוּד.

אִשָּׁה.

.

לִפְנֵי מֵאָה שָׁנִים הִתְחַכֵּם לי גֶּבֶר אֶחָד

וְקָרָא לָזֶה קִנְאַת הַפִּין.

.

עַכְשָׁיו אֲנִי יוֹדַעַת

כִּי נִסְקַלְתִּי, נֶאֱנַסְתִּי, נִשְׂרַפְתִּי, נִרְדַּפְתִּי, נִכְלֵאתִי

מִקִּנְאָה.

.

 אני זוכרת

אֲנִי זוֹכֶרֶת אֵיךְ לָקַח אוֹתִי אֶל הַגּבעָה

אֵיךְ מָסַר אוֹתִי

וְאָז רָצַח בָּהֶם בַּחֲמַת גַּאֲוָתוֹ הַפְּגוּעָה

אַחֲרֵי שֶׁהִתְעַלְּלוּ בִּי אַחֲרֵי שֶׁמָּסַר אוֹתִי

כִּי אֲנִי אִשָּׁה.

בזמן הזעם

שׁוּב  בגופי  אֲנִי לֹא נוֹכַחַת.

וָשׁוּב

וָשׁוּב

וָשׁוּב

הַזַּעַם שֶׁלּוֹ צוֹרֵחַ מִשָּׁם אֶת עַצְמוֹ לָדַעַת.

הָאָזְנַיִם שֶׁלִּי  –

שׁוּב

וָשׁוּב

וָשׁוּב

כָּל־כָּךְ מַהֵר נִשְׁמָתִי פּוֹרַחַת.

 .

שֶׁטֶף כָּזֶה שֶׁל מִלִּים

לֹא זֹרוּ

לֹא חֻבָּשׁוּ.

.

שֶׁמֶן אֲנִי צְרִיכָה, שֶׁמֶן

לָסוּךְ אֶת עֵינַי מֵאָבָק הָעִוְעִים

הַצָּהֹב

שֶׁנִּגָּר מִן הַפֶּה

ומְעַוֵּר אוֹתִי בְּדַרְכִּי אֶל הַשְּׁאוֹל.

 .

גַּם אִם אֵלֵךְ

גּוּפִי לֹא יִהְיֶה עִמִּי

וְאָנָה אֲנִי בָאָה?

.

 צילום ועיבוד התמונות הילה ווגמן