ארכיון הקטגוריה: אורבני

אומנות אורבנית

מאת – דורית קידר

שתי יצירות, כמה מוזר, נפגשו סביב השולחן העגול ליד החלון.

מטרונית ענקית בגוונים של ברונזה, תלתלים שחורים ופנים דשנים, עטופה בקטיפה סגולה כאילו זה עתה פרצה מתוך ציור של בוטרו.

מולה יושב טיפוס מודליאני רזה וארוך.

הוא גורר פירור אחרי פירור אחרי פירור, ומכניס לפיו בהיסח הדעת, מתוך הקשבה מהופנטת לפטפטת של הגברת.

לפתע – היא משתתקת, וגם הוא.

 

אני יושבת בקצה השני של בית הקפה, על כורסה נוחה והם, השניים, מקשטים את האופק שלי.

השולחן עמוס מיני לחמים וריבות.

היא מעט גרגרנית הגברת התזזיתית. הצלחת שלה מתמלאת ומתרוקנת במהירות.

כבר חצי שעה שלא נאמרה אף מילה.

הוא ממשיך לשלוח מבטים מעריצים ולכרסם פירורים.

"סבלנות היא מעלה רק אצל ילדים ואסירים," היא אומרת לפתע בקול ענוג.

הוא מביט בה בעיניים עורגות ועונה בשתי מילים שאינן מגיעות אל אוזני.

היא מושיטה יד אל מעבר לשולחן ומלטפת את שערו החלק.

"אני רוקדת סולו, הטנגו כבר בוטל מזמן," היא מסבירה ומוסיפה ברכות, "אני צריכה אוויר, אני חייבת חמצן."

הוא אוסף עוד פירורים, שולח מבט מעונן, מעביר עשר אצבעות בתוך השער, מן המצח ועד העורף.

נראה כאילו עכשיו דחוף לו לשפר הופעה.

הוא לוחש עוד דבר מה.

היא שוב רוכנת, אוספת את פניו בין שתי ידיים מטופחות ועדינות.

הוא יושב כמו פסל – אף תנועה, אף מילה.

אולי הם עושים חזרה לטקסט שנכתב לאיזה תאטרון לאומי, אני חושבת לעצמי ואז זולגת לה דמעה. אין שום עוויה או רחש או תזוזה, רק דמעה גדולה ועוד אחת יורדות באטיות ונקוות על המפה.

היא אוספת את אגרוף ידו אל בין אצבעותיה.

"תראה אותי אני קיקלופ, משייטת כמו לוויתן על פני האדמה." היא נאנחת וממשיכה.

"תראה אותך, לבוש על פי צו האופנה, גבוה, רזה, נקי, לא הומו – אין ספק, דוגמנית חייבת להיות תלויה על זרועך."

אני מחייכת, אבל דמותו של מודליאני לא מתרככת ונשארת מדוכדכת.

"הרי ברור שאי אפשר להחליף כל הזמן אנשים שאינם מספקים את כל הצרכים," הוא אומר בקול נמוך.

אני מזמינה עוד קפה הפוך כדי להיות ערנית למשמע הטקסט הסבוך.

המבטים שלהם אחוּזים זה בזה.

אני לוטשת וכל כך נועצת, עד שמפרה את שיווי המשקל ושניהם פונים אלי כאיש אחד.

אני מסמיקה והיא מזמינה חשבון.

שניהם – כל אחד לחוד, שולחים חיוך לבבי לעברי.

שניהם – ניגשים אלי, מניחים כרטיסי ביקור, מעניקים חיוך נוסף, הוא במבט מצועף והיא במבט נכסף.

אני מציצה בחטף.

הם מסתובבים ויוצאים.

צמד כרטיסי ביקור מונח על שולחן עגול.

אני הופכת והופכת והופכת שוב – אין מילה.

 

- עבודת אמנות של נומי מלול אוהד.