ארכיון חודשי: נובמבר 2014

עלמה

.

מאת גל אלגר

משה שכטר היה הבן היחיד בשכונה שהסכים להילחם נגדי בקרב אגרוף. הוא היה היחידי שהבין שנכון שהוא לא מרביץ לבנות, אבל אני לא באמת בת אז לא אכפת לו לכסח אותי. אבל כשהגיע תורי לעשות אִתו קרב אגרוף הוא דווקא לא כיסח אותי. גם כי הייתי יותר חזקה, אבל בעיקר בגלל שכשכבר הייתי על האדמה, בזמן הזה שהידיים שלו לחצו אותי שלא אזוז, בדיוק אז נכנסה לשכונה ב.מ.וו שחורה במהירות עצומה. הבנים אמרו שזה מאה קמ"ש לפחות ובאותה מהירות בדיוק הבנו אנחנו שקופסת הפח המבריקה הזאת היא משהו חדש שמתחולל בשכונה, ואף אחד  לא התכוון להפסיד את זה. תוך שנייה קמנו כולנו מערמת העפר שבה התגלגלנו והתייצבנו בשולי המדרכה, מול המקום שבו הרכב חנה, כלומר ממש מול הבניין של הבית שלי, ובכוונה רבה זקפתי גו בגאווה בלי שבכלל היה איכפת לי אם יש סיבה לגאווה.

הנהג ירד מהאוטו והוציא את הזר פרחים הכי גדול שראיתי בחיים שלי. הוא היה ענק עם מלא קישוטים וסרטים והיה ברור שזה מישהו חשוב מאוד, רק שלא יכולתי לחשוב על אף אחד בבניין שלי שראוי לביקור של איש חשוב מאוד, אפילו לא ההורים שלי. הזֵר היה כל כך גדול שהוא היה צריך שתי ידיים כדי לתפוס אותו, אז הוא זרק את הבדל של הסיגריה לכביש למרות שהיה לו עוד  חצי  והתקדם בלי לכבות אותו בכלל.

עכשיו נעו המבטים בין הניצוץ שנותר לבין הגבר המתרחק, וגם בלי לראות את העיניים של האחרים היה ברור שכולנו בהיכון, ותהיתי מי יהיה זה שיסתער ראשון ויזכה לשאכטה האחרונה. כשכבר היה האיש הזר בכניסה לבניין, הוא עצר והסתובב אלינו במבט כזה שבוחן אותנו כאילו היינו כבשים עם הפה שלנו ככה פעור לרווחה. התיישרנו כדי להיות הכי ראויים, אבל הוא חיפש כנראה את ההכי מטונף, כי הוא התלבט ביני לבין שכטר. בסוף הוא זרק לשכטר מטבע, בתוספת הבקשה, "שים עין שאפ'חד לא יתקרב".

עכשיו כבר עשינו לשכטר את הכבוד, וכשהזר נעלם במדרגות נתנו לו להרים את הבדל, אבל הוא, במקום להכניס לפה, הושיט אותו אליי ואמר "ליידי'ס פירסט", ואני בכלל לא התכוונתי לסרב, למרות שכל הצהרים שכטר אמר שהוא רוצה סיגריה. אם הוא ויתר ככה מהר, בעיה שלו. אבל את האחרים זה כבר לא כל כך עניין, והם עטו על הכלי הנוצץ, וגם אני איבדתי עניין אז העברתי לשכטר את השארית של השארית. הסתובבנו סביב המכונית כמו כלבים זכרים ליד כלבה מיוחמת והסתכלנו בָּשטיח פרווה שכיסה את הדש בורד, ובכלבלב הקטן שכִּנְכֶּן כשליטפו אותו. מישהו כמעט והעז לגעת בגלגלי המגנזיום המדליקים שכיסו את הג'אנטים, אבל המבט של שכטר גרם לו לתפוס מרחק. זה היה מטבע של עשר שקל, ושכטר היה פראייר אם הוא מוכן ללכת מכות בשביל הסכום הזה, אבל בשביל הכבוד שלו, כי הוא הבטיח, הוא לא נתן לנו לגעת.

ניסינו לנחש את מי הוא מבקר ולמה, ומישהו אמר שאולי הוא בכלל בא לבית שלי, אבל אחרי שחשבתי על זה דקה נענעתי בראש חזק, כי ברור שהוא לא בא אלי. אצל ההורים שלי לא מבקרים אנשים כאלה שמביאים פרחים. יש את הדודה של אבא, שמביאה עציץ של סיגלית כשהיא באה פעם בשנה והוא נובל אחרי שבועיים, אבל זהו. כל השאר מעדיפים להביא דברים פרקטיים, נגיד סוודר או צעיף שהן סרגו בעצמם וחצי עיניים הלכו לאיבוד בדרך. זה לא השאיר הרבה אפשרויות, אז החלטנו לחכות ולראות מה יקרה כשיצא. התיישבנו על החומה שבכניסה לבניין וחיכינו שיירד, למרות שהחשיך ושעת ארוחת הערב התקרבה. אמא שלי הייתה הראשונה לקרוא ואני הייתי הראשונה לסרב. נשארתי עם שכטר עד שכל האמהות באו וקראו לילדים ובעצם עד שהבטן שלי כבר התחילה לעשות קולות של רעב. שכטר נשאר לבד לשמור על האוטו.

מכל הדירות בבניין, יצא בסוף בעל הב.מ.וו ממש מהדלת מולי, יד ביד עם עלמה. מעבר לדלת הסגורה שמעתי את הצחוק שלה, צחוק קטן כזה, ואת הקול הבס שלו. לא התאפקתי ולמרות מחאותיה של אמא עזבתי את השולחן באמצע האוכל ורצתי לחלון בסלון. עוד הספקתי לראות אותם נעלמים באוטו ומפליגים, או יותר נכון טסים, מחוץ לשכונה, ואת שכטר קם ללכת סוף סוף הביתה. אבל הוא לא הלך ישר, קודם הוא יישר את הבגדים, אחר-כך בעט באבן שהייתה לידו כאילו הייתה כדורגל, ורק אז פנה ימינה לבניין שנמצא בקצה של השכונה.

אחרי הפעם הראשונה, הב.מ.וו והנהג שלה הפכו להיות אורחים קבועים בשכונה. תמיד הוא נסע מהר ובלי לשים לב לתמרורים. אם הוא לא מצא חנייה, הוא עצר באמצע הכביש. כשהוא יצא מהאוטו, פתאום הוא כבר לא מיהר, כאילו רק עכשיו נזכר שבעצם יש לו זמן. סגר בטריקה את הדלת, השמיע צפצוף של נעילה אוטומטית. שאיפה אחרונה מהסיגריה, זריקת הבְּדָל על המדרכה בידיעה שתמיד יהיה מי שירצה לסיים את מה שהשאיר. ליד שיחי היסמין, בכניסה לבניין, הוא נעצר, ירק את טעם הסיגריה והחליף אותו בטעם של מסטיק מנטה שהוציא מכיס המכנסיים. בכניסה לבניין שוב נעצר מול המראה, העביר יד בשֵֹערו ובדק שהתסרוקת לא נפגעה בזמן הנסיעה. רק אז דילג במדרגות שתיים-שתיים.

כל פעם שהוא בא קרה משהו מעניין. בגלל זה, גם כשכל הילדים האחרים הפסיקו להתעניין, ברגע שהמכונית נכנסה לרחוב במהירות עזבנו שכטר ואני הכול ורצנו לראות. פעם אחת הוא כמעט דרס ילד שרץ עם עפיפון והביט בשמיים במקום על הכביש. אמא שלו צעקה על הנהג, אבל שכטר ואני ידענו שזו אשמת הילד, אז כל פעם שראינו אותו היינו מעגלים אצבע ואגודל ושמים על העיניים, כמו משקפיים, עד שהוא נעלב והלשין למורה. שטינקר.

פעם אחרת הוא יצא מהאוטו ועוד לפני שטרק את הדלת כבר זרק את הסיגריה לכביש והוציא זר פרחים ענק של ליליות. זה שושנים, תיקן שכטר. ליליות, התווכחתי. שושנים, התעקש. משכתי בכתפיים כי למרות שידעתי בוודאות שאני צודקת ואלו היו ליליות לא רציתי להשפיל את שכטר. פעם אחרת, הוא חזר כשהוא נושא את עלמה על הידיים שלו, כאילו שהיא חבילה, והכניס אותה למכונית כשהיא מתגלגלת מרוב צחוק.

עלמה גרה עם המשפחה שלה בדלת שמולנו. ההורים שלה כמעט לא דיברו עברית, אבל הקפידו תמיד לשלם מסי ועד בית בזמן, כמו שאבא תמיד אומר. היא עצמה הייתה עדינה מאוד, כמעט שקופה. "היא רומנטיקנית ללא תקנה," הייתה אמא אומרת עליה ונאנחת. פעם אחת, לפני שהב.מ.וו. נכנסה לחיינו, היא ישבה על ספסל בחצר ובכתה. כשניגשתי לשאול מה קרה ציפיתי שתעיף אותי לעזאזל, כמו שכל המבוגרים עושים לילדים שמתעניינים בשלומם, ותגיד שזה לא ענייני. במקום זה היא הגביהה לכיווני את הספר שהחזיקה ביד ואמרה שאנה מתה. ואנה, רק לידע כללי, בחיים לא חיה באמת, רק בספר של עלמה. היא אהבה מאוד לשבת בגן ולקרוא, עלמה, אבל תמיד היא ישבה שם לבד. ובעצם, ככל שאני מנסה להיזכר, אני לא זוכרת שראיתי אותה עם חברות.

כשהייתי קטנה יותר הייתי הילדה הכי מנומשת בעולם, ובעיקר הבת הכי בן בשכונה. אמא, שהייתה נואשת מלדבר אתי על איך מתנהגות בנות, החליטה פשוט להלביש אותי ככה, שאולי אז אני אבין את ההבדל ואתנהג כמו שבנות צריכות להתנהג. באופן טבעי הפכו השמלות האלה לשדה קרב מתמשך בין שאיפתה של אמא לראות בי נסיכה לרצון שלי להיות בן, ומדי יום הן הובסו, יחד עם חלומותיה של אמא. כשהן נזרקו בערב לסל הכביסה, הן היו מוכתמות מבוץ וקרועות מטיפוס על עצים ומנפילות. בסוף היא ויתרה, אבל התחננה שלפחות באירועים חגיגיים אני אסכים ללבוש שמלה, וכיוון שהיא הייתה כל כך אומללה ובאירועים האלה לא היה אף אחד מהשכונה שיצחק עליי – הסכמתי.

ככה שלקראת החתונה של נינה, הבת דודה שלי, לא הייתה לי ברירה ונגררתי אחריה בכל המרכז של העיר, ומדדתי איזה אלף שמלות, שמכולן היא עשתה לי דווקא ובחרה את השמלה הכי מכוערת שהיא מצאה בחנות. מחאותיי היו נמרצות מאוד, אבל הסכם הוא הסכם, ונאלצתי לקבל עליי את הגורל האכזר שכפה עליי תחרה ורודה ושרוכים על הגב. חוץ מזה, היא גם רצתה לקנות לי נעליים עם עקבים ורק מזל גדול גרם לאבא לשמוע על התכנית הזדונית שלה והוא עצר אותה. בזבוז כסף מוחלט, הוא אמר. מזל שהוא מנהל חשבונות.

שכטר השביע אותי שאחביא בשבילו דברים טעימים, וכשנכנסנו לאולם שהיה מכוער להפליא, עם כל הקישוטים המצועצעים בצבעי לבן-ורוד, הייתי נחושה לעמוד בהבטחתי. מהר מאוד גיליתי שחוץ מאוכל מחלקים גם צעצועים לילדים: משרוקיות, משקפי שמש וכובעים מפלסטיק, ואני לקחתי כל מה שנתנו. כשרקדתי על שתי הרגליים השמאליות שלי כולם אמרו כמה אני חמודה ושאלו את אמא איפה השיגה כזאת שמלה מתוקה. אחרי שצבטו לי לחי אחת במקרה הטוב ואת שתיהן במקרה הרע, הם נתנו לי עוד צעצועים עד שמילאתי לגמרי את התיק של אמא, ובשביל זה הייתי מוכנה גם לספוג את הצביטה בישבן של דוד יעקב. ואז הגיע התור של הקינוחים ובלי שאמא שמה לב אכלתי שלוש חתיכות מהעוגת שוקולד ועוד אחת מהסורבה תות והפגנתי דבקות מושלמת במשימה כשהחבאתי בתיק של אמא עוגות, בשביל הילדים בשכונה, כולם צריכים ליהנות, לא רק שכטר.

בדרך הביתה הייתי כל כך עייפה שנרדמתי באוטו. כשהגענו סירבתי לקום. אמרתי לאמא שתשאיר אותי לישון באוטו, אבל היא התעקשה שאני צריכה לישון במיטה שלי. אני לא הבנתי למה, אבא פסק שלא בא בחשבון ובדיוק הב.מ.וו נכנסה לשכונה ובבת אחת שלושתנו העברנו אליה את תשומת הלב.

כנראה שהם רבו באוטו, כי עלמה יצאה בטריקת דלת. "עלמה, חכי רגע," שמעתי את הבס צועק. "תעצרי. תעצרי אני אומר לך!" הוא המשיך והיא התעלמה ממנו. הוא יצא מהמכונית והדף אותה. שמעתי את קריאת הכאב, אבל לא יכולתי לראות מה קורה כי היד של אמא הונחה לי על העיניים. חיכיתי שאבא יתערב ויצעק עליו שיעזוב את עלמה ויעוף לנו מהשכונה, אבל שום דבר כזה לא קרה. רגע ארוך קפאנו ליד המכונית שלנו, כשאת קולות הצפרדעים החליפו הקללות הרמות שהשמיע הבס.

נצח עבר עד שאמא הורידה את ידיה מפניי ואבא סינן, קדימה, בלי הצגות. כשחלפנו על פני הכניסה ראינו את עלמה והבס יושבים על הרצפה המלוכלכת של החדר מדרגות. שמעתי אותו אומר "אני מצטער", והיד של אמא משכה אותי חזק, כך שלא יכולתי להמשיך לשמוע. כן הספקתי להסתכל לאחור ולראות כתם סגול מתחת לעין הימנית של עלמה.

החורף הגיע, ושוב קיץ ושוב חורף, ועבים גדולים הקדירו את השמיים. אני כבר נכנעתי לאמא ושמלות חדשות נכנסו לארון שלי, ולבשתי אותן בלי שאף אחד הכריח אותי. מחשבה מעורפלת על זוג נעליים עם עקבים ליוותה אותי ובינתיים הקשבתי לשיחות של אמא עם השכנות.

"שמעת שעלמה חזרה אליו?"

"כן, הוא הציע לה נישואין."

"עם מי היא רוצה להתחתן?"

"עם טבעת כזאת גם את היית רוצה להתחתן."

"הוא בטלן חסר תקנה."

"היא מאמינה שתצליח לשנות אותו."

והוריה, שעברו בשביל שלובי זרוע במסלול טיולם היומי והקבוע, לא הבינו כלום, אז הם חייכו כמו מלכת יופי ונופפו לשכנות לשלום.

בערב, הפלתי "בטעות" את קערת הסוכר. אמא צעקה עליי שיש לי שתי ידיים שמאליות, מה שנכון רק לא במקרה הזה, ואני הצעתי בנדיבות לא אופיינית לגשת לשכנים ולבקש כוס סוכר. השכנה פתחה בנימוס את הדלת, ואני הגשתי לה את הכוס וגמגמתי: "סוכר… צריך…" למרות שאני דווקא כן יודעת עברית. בזמן שהפנתה אליי את הגב, התגנבתי לחדרה של עלמה. הצצתי בה עומדת מול המראה, לבושה בשמלה לבנה בלי שרוולים למרות הקור. היא אספה את השֵֹער ופיזרה אותו, הניחה אותו על הצד בזרוֹעות זרוּעות סימנים כחולים. פתאום חייכה. מתוך המראה היא ראתה את אִמהּ שמביטה בי מביטה בה.

"אני יפה בעינייך?" שאלה. ואני, שעד אותו רגע בכלל לא חשבתי עליה במושגים של יופי וכיעור, לקחתי את כוס הסוכר מאִמהּ וברחתי הביתה.

שבוע אחר-כך, ראיתי את עלמה יושבת על הספסל בחצר וספר סגור מונח על ירכיה. היא ליטפה אותו ברכות, אבל לא קראה בו, גופה שח כאדם מתפלל. רציתי נורא לגשת אליה ולהתנצל שלא עניתי לה. רציתי להגיד לה שהיא הכי יפה בעולם, אבל שכנה אחרת התיישבה לידה ותפסה לה את היד. "עשית את הדבר הנכון," שמעתי אותה אומרת בביטחון. "אם ככה הוא מתייחס אלייך עכשיו, מה היה אם הייתם מתחתנים?" היא חיבקה את עלמה ובקשה ממנה לעלות לבית, קר עכשיו, את תחלי. "ומה יהיה אם אף אחד לא יאהב אותי כמוהו?" שאלה וקמה, כי כבר הגשם התחיל לרדת והרטיב את הספר שלה.

מאוחר בערב הוא בא, אחרי שכבר חזרנו לבתים. שמעתי אותו דופק על דלת דירתה. "עלמה," קרא. הייתי באמצע ארוחת ערב, ואמא קלטה את הזווית שהעין שלי תפסה והזהירה אותי שלא אעז לקום מהשולחן. "אני רוצה לדבר אִתך," הוא צעק לעבר הדלת הנעולה ואני כבר לא התאפקתי ורצתי להציץ דרך חור המנעול אל פניו חרושות הקמטים, למרות שהיה רק בן עשרים ושש. "אני אשתנה, עלמה, אני מבטיח," הוא דפק על הדלת בקולי קולות. "בבקשה, אני יעשה מה שתגידי." גם איומים בעונשים חמורים לא הצליחו לנתק אותי מהחור של הדלת, ואמא ידעה שזה לא יעזור. "עלמה!" הוא צעק ובעט בקיר.

בלילה ההוא התעוררתי מצעקות שבר של איש בודד. "עלמה!" הוא צעק. רצתי אל החלון של הסלון, והוריי, לבושים בפיג'מה, התעוררו גם הם אל תוך המהומה. "עלמה!" הוא צעק והלך מסביב לרכב שלו. הוא מעד וקם והלך ומעד, עד שנפל על המדרכה.

"הוא מטורף," אמרה אמא. "הוא שיכור," תקן אבא ומטון דבריו לא הצלחתי להבין מה עדיף, להיות שיכור או להיות מטורף וחשבתי שבכלל יכול להיות שהוא גם וגם. גם בחלונות של השכנים נדלקו אורות וצעקות מילאו את החלל, אבל איש לא העז לרדת אליו. רגעים ארוכים הוא ישב על המדרכה בערב ההוא, ושום יד רכה לא הונחה על כתפו, ולא עזרה לו לקום, ולא ליוותה אותו למכוניתו.

בבוקר מצאנו גרפיטי שחור על קיר הבית:

עלמה, אני אוהב אותך

כל השכנים עמדו והסתכלו. ההורים של עלמה לא ידעו לקרוא עברית, אבל ידעו בדיוק על מה כולם מסתכלים וכבשו את מבטם ברצפה. עלמה לא הייתה שם ולא חזרה באותו יום והשכנות אמרו שהיא לא יודעת איפה לקבור את הבושה.

לא הבנתי למה היא צריכה בכלל לקבור משהו וכל הערב חיכיתי לקול צעדיה במדרגות. קיוויתי שהיא התקשרה להוריה להודיע שהיא מתעכבת והתלבטתי אם לשאול אותם, אבל אמא אמרה שזה לא מנומס להתערב בעניינים שהם לא שלי. בלילה, אחרי הפצרות רבות, הגיעה שעת ההשכבה ואמא דרשה שאעזוב את עמדת השמירה ליד החלון ואלך להתקלח. רק אז, כשכבר הייתי בפיג'מה מנומנמת, נשמעה דפיקה הססנית על הדלת. אביה של עלמה. הוא לא יודע לדבר עברית, רוצה לדבר עם המשטרה, למה הילדה שלו לא חזרה עדיין.

כל הלילה ריצדו אורות כחולים על קירות הבתים. שוטרים באו והלכו, שאלו, חקרו, חיפשו. סירבתי ללכת לבית הספר, רציתי לעזור לחפש. אמא הסכימה שאשאר בבית, אבל סירבה שאצטרף למחפשים. עמדתי עם שכטר והחבר'ה ליד הניידת וחיכינו. מדי פעם שמענו בקשר דיווחים. כוחות גדולים נקראו לסייע. ביערות הכרמל מצאו את הב.מ.וו. השחורה. "מצאנו אותה," שמענו בקשר. נשימת רווחה עברה בינינו וחלפה כמו שבאה. ידו לחצה על ההדק – פעמיים בשבילה ופעם בשבילו.

הלכתי הצידה, לקצה של השכונה, כי הייתי צריכה לקבור את הצער לפני שכולם יראו אותו. כשעמדתי על תלולית העפר הרגשתי את ידו החמה של שכטר נוגעת בי ואת שפתיו החמות על מצחי. התגלגלתי אל תוך חיבוקו, ולמרות שהוא בן נתתי לו לראות לי את הדמעות.

מתוך הספר "עולם הקשת בענן" (כתב, 2014)

לאתר של גל אלגר – "המכתבה"

מְכַשֵּׁפָה לֹא תְּחַיֵּה

 .

מאת נעמה ארז

לִפְנֵי הַמּוֹקֵד

פַּעַם, כָּךְ הָאַגָּדָה אוֹמֶרֶת,

לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים,

לִפְנֵי הַמּוֹקֵד,

הֵרַמְתָּ אֶבֶן מִצְטָרֶפֶת

אֶל  מְאוֹת הָאֲבָנִים.

"מְכַשֵּׁפָה לֹא תְּחַיֵּה."

כָּפוּי אִתָּהּ חוֹזֵר

לְהִתְבּוֹנֵן בְּעֵינַיִם קְרוּעוֹת

לִרְאוֹת

שֶׁמְּאֻחָר לְהָבִין מִן הַזְּוָעָה הַזֹּאת.

מִתּוֹכְכֵי שס"ה ורמ"ח

מִפְּנִים הַחוּצָה אֲנִי קוֹרַעַת

הַקְּלָלָה וְהַבְּרָכָה –

אֵשׁ מַקִּיפוֹת אוֹתִי בַּטַּבַּעַת.

אֲנִי אָמוּת

וּמֵחָדָשׁ אִוָּלֵד

וּמְבֹעָת

אִתָּהּ תִּלְמַד

אֵיךְ יַחַד אִתִּי

גַּם אַתָּהּ נוֹלָד.

 .

יוֹם אֶחָד, בְּעוֹד הַרְבֵּה שָׁנִים

כָּךְ הָאַגָּדָה אוֹמֶרֶת,

לִפְנֵי הַמּוֹקֵד,

לא תָּרִים אֶבֶן מִצְטָרֶפֶת

אֶל מְאוֹת הָאֲבָנִים.

שבועת הנשים-

שעשני כרצונו

נִסְקַלְתִּי, נֶאֱנַסְתִּי, נִשְׂרַפְתִּי, נִרְדַּפְתִּי, נִכְלֵאתִי,

כִּי אֲנִי אִשָּׁה.

,

כִּי אֲנִי אִשָּׁה,

אֲנִי רְכוּשׁ.

 .

כִּי אֲנִי אִשָּׁה, אֲנִי מְכַשֵּׁפָה

אני זוֹנָה.

.

טְמֵאָה, מנודה  מַחֲצִית חַיִּים

פְּסוּלָה לְעֵדוּת, פְּסוּלָה לְלִמּוּד.

אִשָּׁה.

.

לִפְנֵי מֵאָה שָׁנִים הִתְחַכֵּם לי גֶּבֶר אֶחָד

וְקָרָא לָזֶה קִנְאַת הַפִּין.

.

עַכְשָׁיו אֲנִי יוֹדַעַת

כִּי נִסְקַלְתִּי, נֶאֱנַסְתִּי, נִשְׂרַפְתִּי, נִרְדַּפְתִּי, נִכְלֵאתִי

מִקִּנְאָה.

.

 אני זוכרת

אֲנִי זוֹכֶרֶת אֵיךְ לָקַח אוֹתִי אֶל הַגּבעָה

אֵיךְ מָסַר אוֹתִי

וְאָז רָצַח בָּהֶם בַּחֲמַת גַּאֲוָתוֹ הַפְּגוּעָה

אַחֲרֵי שֶׁהִתְעַלְּלוּ בִּי אַחֲרֵי שֶׁמָּסַר אוֹתִי

כִּי אֲנִי אִשָּׁה.

בזמן הזעם

שׁוּב  בגופי  אֲנִי לֹא נוֹכַחַת.

וָשׁוּב

וָשׁוּב

וָשׁוּב

הַזַּעַם שֶׁלּוֹ צוֹרֵחַ מִשָּׁם אֶת עַצְמוֹ לָדַעַת.

הָאָזְנַיִם שֶׁלִּי  –

שׁוּב

וָשׁוּב

וָשׁוּב

כָּל־כָּךְ מַהֵר נִשְׁמָתִי פּוֹרַחַת.

 .

שֶׁטֶף כָּזֶה שֶׁל מִלִּים

לֹא זֹרוּ

לֹא חֻבָּשׁוּ.

.

שֶׁמֶן אֲנִי צְרִיכָה, שֶׁמֶן

לָסוּךְ אֶת עֵינַי מֵאָבָק הָעִוְעִים

הַצָּהֹב

שֶׁנִּגָּר מִן הַפֶּה

ומְעַוֵּר אוֹתִי בְּדַרְכִּי אֶל הַשְּׁאוֹל.

 .

גַּם אִם אֵלֵךְ

גּוּפִי לֹא יִהְיֶה עִמִּי

וְאָנָה אֲנִי בָאָה?

.

 צילום ועיבוד התמונות הילה ווגמן

מָה עָשָׂה לִי אֶת הַשֶּׁבֶר הַגָּדוֹל הַזֶּה

מאת אמירה הס

אֲנָשִׁים פְּרָחִים

אֲנָשִׁים פְּרָחִים הֵם דָּבָר רַךְ

וּמֵעֶצֶם הֱיוֹתָם יָפִים וַעֲנֻגִּים

כְּפֶרַח הַמְּקַשֵּׁט אֶת הַשָּׂדֶה

אַתָּה נִמְלָא רַכּוּת וַחֲשָׁשׁ עֲלֵיהֶם.

פֶּרַח הַנִּפְגָּשׁ עִם פֶּרַח מְאַתֵּר אֶת מַהוּתוֹ

.

לִפְעָמִים גַּם אָטָד הוּא פֶּרַח.

צָרִיךְ רַק לְהַבְחִין.

לְעַלְמָה

כְּשֶׁעָשִׂית לִי אֶת הַמַּפָּה הָאַסְטְרוֹלוֹגִית

וְאָמַרְתְּ שֶׁיֵּשׁ לִי הַרְבֵּה וֵנוּס

לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי כָּל כָּךְ יָפָה

אָמַרְתְּ שֶׁיֵּשׁ לִי קְצָת סְטוֹרֶן וּמֶרְקוּרִי

וְשׁוּב וֵנוּס וְשׁוּב מָארְס וְכִירוֹן

כִּמְעַט הִסְמַקְתִּי

מִבּוּשָׁה שֶׁיֵּשׁ בִּי יֹפִי כֹּה מֻצְנָע שֶׁכָּזֶה

אָז לָמָּה אֲנִי לֹא מַגִּיעָה לָגַעַת בַּשִּׂמְחָה?

מָה מָחַץ אוֹתִי מָה עָשָׂה לִי אֶת הַשֶּׁבֶר הַגָּדוֹל הַזֶּה

לוּ רַק הָיָה זֶה שֶׁבֶר סוּרִי אַפְרִיקָנִי

הָיִיתִי מִתְחַתֶּנֶת עִם מֶלֶךְ

שֶׁהָיָה מֵבִיא לִי מִנְחָה מוֹר וּלְבוֹנָה וַאֲפִלּוּ גְּמַלִּים

וַאֲנַחְנוּ פּוֹסְעִים בְּמִדְבַּר חַיֵּינוּ עַל דַּבָּשׁוֹת נִשָּׂאִים כְּמוֹ סַהַר פּוֹרֶה בְּלֵב הַסַּהֲרָה.

.

הַבֹּקֶר כְּשֶׁאֲנִי רוֹאָה אֶת שׁוֹשַׁנֵּי הַלֹּבֶן הַבּוֹהֲקוֹת אֲנִי מְבָרֶכֶת אֶת אֱלֹהִים

עַל שֶׁפַע הַשּׁוֹשַׁנִּים הַקְּסוּמוֹת שֶׁהֵן לֹא אָדָם לָבָן. הֵן שׁוֹשַׁנִּים יָא אֲמִירָה

תַּפְסִיקִי לְפַנְטֵז שֶׁכָּל חֵפֶץ הוּא מַהוּת אֱנוֹשִׁית. טַפְּלִי בְּשׁוֹשַׁנֵּי הַגַּן.

טַפְּלִי בְּכוֹבַע הַנָּזִיר שֶׁצָּמַח פֶּרֶא

תַּעֲשִׂי מַשֶּׁהוּ לְדוֹבֵב אֶת הַקֶּשֶׁר בֵּין הַגּוּף לִתְחוּשׁוֹתָיו.

.

אֲנִי בְּטוּחָה שֶׁעַלְמָה תָּפִיג לִי אֶת כְּאֵב הַמַּעֲבָּרוֹת

הַתַּעֲבוּרָה, הָעִבּוּרִים, הָעִבְרִית, עֲבֵרוֹת שֶׁעָשִׂיתִי. עֲבֵרוֹת שֶׁהָיוּ לִי בְּתוֹךְ

הַהַסְוָאוֹת.

וּנְדוּדִים בְּתוֹךְ מִדְבַּר לִבִּי הַצָּהֹב.

בְּלִי הַסְוָאוֹת בְּלִי הַסְתָּרוֹת כַּעַס אִם אֶצְטָרֵךְ מְכַשֵׁפָה אָבוֹא

אֲפִלּוּ בְּקִלְשׁוֹנִים. שֶׁיַּגִּידוּ אַכְזָרִית. שֶׁיַּגִּידוּ מְשַׁקֶּפֶת לָנוּ חֶמְלָה לְקוּיָה.

הִיא מְמַשְׁקֶפֶת קוֹבְּרָה. הִיא צוֹפַעַת.

שֵׁן חַדָּה וְחַיֶּיהָ הַמְּצֻלָּקִים אֵין בָּהֶם חֵן דַּק וְלֹא עֲדִינוּת

פְּתַיָּה לִרְווֹת יֹפִי – מְחֻסְפֶּסֶת עַכְשָׁו

אֵין לָהּ סַנְדְּלֵי זָהָב מִבֵּין שִׁנֶּיהָ תְּסַנֵּן שְׁרִיקָה

וְיָבוֹא הַזְּבוּב

עוֹד אֶקְרָא לַזְּבוּב צֵא צֵא

וְהוּא בֶּהָמוֹן יָבוֹא

.

שׁוֹשַׁנִּים לְבָנוֹת בְּגַנִּי אָנָּא הַרְגִיעוּנִי

עַדְּנוּנִי

הָשִׁיבוּ לִי בִּמְקוֹם דְּמָעוֹת מַכְפִּישׁוֹת

אֶת סַנְסִנֵּות הַיּפִי שֶׁל הַתָּמָר טֶרֶם הָפַךְ לְסִילְאָן וְנִגָּר כְּנַחַל שׁוֹתֵת

הַזְּמַן בְּשַׁרְשֶׁרֶת הַשָּׁעוֹת נִסְחָב כְּבַרְזֶל בְּרַגְלֵי אָסִיר.

מתוך: כמו בכי שאין לי עיניים להיבכות הוצאת עם עובד, 2014. 

דימוי: עינת מגל שמאלי

 

 

בסוף מעגל

.

מאת מיכלי

היא לא ראתה אותו עשרים שנה. 'עשרים על השעון', חלפה בראשה המחשבה כשצעד לקראתה בעיניים מחייכות. שקיעת השמש החורפית  עיטרה את דמותו המתקרבת והיא הרגישה את פעימות ליבה הולכות וגוברות. "אתה זוכר שהיום השלושה בינואר?" שאלה אותו כשכבר עמד מולה. "זוכר," ענה. הוא עמד קרוב כל כך. לא מעז לגעת. עיניו מדברות מעצמן.

היא הייתה הראשונה להתרחק. רצתה לראות אותו טוב יותר. עדיין כרסם בה הספק שזה באמת הוא. שאכן הגיע לפגישה, ולא מתחזה עם עיני שקד דומות לשלו.

כבר מרחוק, בזמן שהלך לקראתה לאורך שדרת העצים הגבוהים בה קבעו להיפגש, היא הבחנה בהליכתו הכבדה, איטית יותר משזכרה. תנועות הידיים הנמרצות נראו גם הן מהססות, והבלורית הכהה שאהבה ללטף הלבינה כולה.

והרי גם היא לא נשארה בת עשרים. חמישה עשר הקילוגרמים שהתווספו אצלה בכל מיני מקומות לא מחמיאים, העיניים שתמיד נראות בוכיות מעט ועכשיו נטו כלפי מטה עוד יותר והפנים שנשאו איתן הבעה קבועה של עצב. כל אלה בוודאי נכרו בה וגרמו גם לו להבין שהזמן לא עצר מלכת עבורה.

אבל כל זה לא שינה לה דבר. ברגע שהיה קרוב מספיק והעיניים שלו, עם המבט שהיה נותן בה, העיניים האלה הביטו בה והיא הרגישה בבית.

כמה רצתה לחבק אותו. הרי כשהיו ביחד, לפני שנות דור, היה לה מותר. אבל עכשיו, עם הכיפה שגדלה כל כך והציצית המציצה מבעד לחולצה המכופתרת, הבינה שזה בלתי אפשרי. בטח לא כאן, באמצע הרחוב, מול מבטיהם של הזרים החולפים.

"שלישי בינואר. משונה. נכון?" שאלה אותו שוב ולליבה התגנב החשד שעבורו היום ההוא אינו אלא זיכרון רחוק ומעומעם. שרק היא נשארה שם, בשלישי בינואר שלהם, בשלישי בינואר שהמשיך ללוות אותה כל חייה.

"משונה מאד. שלושה חודשים אנחנו מנסים לתאם את הפגישה הזו והיום בבוקר שמתי לב שהיום זה היום."

"לאלוהים שלך יש חוש הומור," הייתה חייבת להשחיל בציניות העדינה, שידעה שהוא בוודאי זוכר אצלה.

"אלוקים," תיקן אותה, מחייך ללא הפסקה. "ואני משער שאת צודקת. יש לו לעיתים גם חוש הומור."

"אז לאן את רוצה ללכת, אפרתי?" לצד המעשיות התכליתית שזכרה, התרגשה כשקרא לה בשם החיבה שהיה שגור אז בפיו.

'לכל מקום שאתה נמצא בו' חשבה, ובקול רם אמרה שזה לא משנה לה ויש כאן כמה בתי קפה טובים וכשרים דיים גם עבורו, שכבר אז היה דתי יותר ממנה, בודק בציציות ומוודא שהתעודה אכן תקפה, והרבנות המקומית חתומה עליה כדת וכדין.

הם נכנסו לבית הקפה בדיוק בזמן כדי לחמוק מטיפות גשם סוררות שהחלו להרטיב את הרחוב התל אביבי. צעירים רבים הסתופפו סביב שולחנות העץ הנמוכים, ישובים על כסאות צבועים אדום וכתום, אוחזים כמעט כולם במשקה חם כזה או אחר, מפטפטים את יום חמישי אחר הצהריים שלהם לדעת, עקבו אחריהם במבטיהם.

"אנחנו אטרקציה," אמרה לו בשקט, דוחקת בו להתקדם לעבר השולחן הפנוי שאיתרה בפינת החדר.

"לא אנחנו, אני, את דווקא השתלבת כאן לא רע בכלל," צחק אליה בחזרה, לא מודע לאי הנוחות האמתית שניכרה בקולה. "חוץ מזה נדמה לי שלא כל יום רואים מתנחל עם כל התלבושת והאקדח המציץ מחגורת המכנסיים שלו, לצד אחת כמוך באזורים האלה של העולם." הוסיף והיא רק רצתה לדעת למה התכוונן במילים 'אחת כמוך' ועד כמה היא אמורה להיעלב.

כשהתיישבו אל שולחן העץ שלהם, זה מול זו, נרגשים, התבונן בה דקה שלמה. שותק. מסתכל.

"נו? הזדקנתי אבי? מה אתה אומר?" לא עמדה בפיתוי לשאול אותו נוכח מבטו המתעמק.

"בכלל לא. את נראית מצוין. נשארת אותה אפרת, הילדה הכי יפה בגן," ענה בלי להתבלבל והיא ידעה שהוא מתכוון לזה. הוא מעולם לא ידע לעשות הצגות והרגשות שלו תמיד היו ברורים וגלויים. זו הייתה היא ששיחקה משחקים.

אבל היום היא כבר לא כזו. היא השתנתה ורצתה שידע. רצתה שידע שהחיים למדו אותה. חינכו אותה. הוציאו ממנה את הגאווה המטופשת שהייתה בה אז. זו ששכנעה אותה שהוא תמיד יהיה שם. יחכה לה. יסכים לחכות עד שתהיה מוכנה, עד שתבין את מה שהוא הבין ברגע שנפגשו, שהם שייכים זה לזו יותר משאי פעם יהיו שייכים לאדם אחר.

"תודה אבי, אבל אני לא. אני חושבת שגם אז לא הייתי."

"אפרתי. נו באמת, תני לבחור קשיש לתת לך מחמאה, אל תתווכחי." הוא התעקש בחינניות של גבר מאולף והיא לא יכלה שלא לתהות עם איזו אישה הוא חי והאם היא מהסוג המאלף.

"היית יפה בגיל עשרים ואת יפה אפילו קצת יותר בגיל ארבעים." המשיך באותה נימה נעימה. "אני לעומת זאת…" צחק וטפח על הכרס הקטנה.

"אתה נראה מצוין,"  אחרי שהשלימה עם השער המאפיר הבינה שהוא נראה נהדר, ושתווי הפנים היפים שהיו לו אז נותרו בדיוק כמות שהם. 'אבל אולי אני לא אובייקטיבית', הזכירה לעצמה. אף פעם לא הייתה כזו לגביו.

"טוב אז אחרי שעברנו את העניין הפעוט הזה של מחמאות על כמה צעירים נשארנו, ספרי לי מה שלומך, אפרתי?" החליט לקדם את השיחה.

"אני בסדר גמור," החלה לדבר, אבל קולה רעד כי הבינה שזה אכן הוא שיושב מולה ושואל אותה לשלומה ולא הולוגרמה מוצלחת או עוד חלום שממנו תתעורר בעוד רגע, מבינה ששוב נזכרה בו ובתחושת ההחמצה. לכן העבירה את הכדור בחזרה למגרש שלו. "ומה איתך? איך החיים התייחסו אליך בעשרים השנים האחרונות?"

"גם בסדר. ברוך השם," הזכיר שוב את בורא עולם ואת התהום שנפערה ביניהם בנוגע לבורא עולם ואל הדרך בה הוא מנהל עולמו, אם בכלל.

"כן, כמובן, ברוך השם." צחקה וחשבה שלו נשארה דתייה, לפחות הייתה יכולה להפנות אצבע מאשימה כלפי מעלה בטענה שהוא זה שאשם בכך שלא בלתה את החיים שלה עם האהבה היחידה שהייתה לה ושעכשיו זכרה בברור עד כמה הייתה נכונה.

"ללאה ולי יש שישה ילדים."  שיתף אותה בסיפור חייו בלעדיה. "הגדולה בת שמונה עשרה והקטן בן שלוש," המשיך. "אנחנו גרים במעלה יהודה, שזה ממש ליד גידרון ונווה הדסה וכמו הרבה ישובים ביהודה ושומרון גם היישוב שלנו, נמצא במרחק של עשרים דקות מתל אביב, שבה את מסתתרת בשנים האחרונות." צחק אליה, מתבונן בה בריכוז, בוחן את תגובתה.

"כן, עשרים דקות של פחד," פתאום הרגישה איך היא גולשת במהירות לוויכוחים הרחוקים ההם, לכן הוסיפה מיד, "שישה ילדים. וואו, אבי. אתה בטח אבא מדהים, אם אני יכולה לנחש רגע."

"לא יודע אם אני כזה מדהים, אבל אני נודניק אמיתי," המשיך בקו הנעים שהחזירה לשיחה. "מחבק ומנשק בכל פעם שהם עושים טעות ומתקרבים מספיק." הוא דיבר על הילדים ועל אשתו, אבל אי אפשר היה לטעות במבט שנשקף מעיניו כשהתבונן בה. הוא עדיין אוהב אותה.

'איזו טיפשה הייתי, איך לא הבנתי שאני צריכה לשמור לצדי את האיש הזה, שהסתכל עלי ככה בגיל עשרים. איך נתתי לו ללכת בשלישי בינואר?' המחשבות הטורדניות האלה, שהיו מציפות אותה לפעמים משום מקום לאורך השנים, הלכו ותפסו מקום מרכזי בראשה מאז שקבעו להיפגש.

"תרצו להזמין?" היא שכחה לחלוטין שהמקום בו הם יושבים הוא בעצם בית קפה שאנשים באים אליו כדי לאכול. ההתרגשות והנוכחות שלו כך לידה לא אפשרו לה להיות רעבה. אבל המלצרית הבלונדינית והרזה מדי התעקשה והם הזמינו שני ספלי קפה וכריך אבוקדו גדול שביקשו שיחצה עבורם לשניים.

היא דעה שהיא זו שהחליטה כך. הוא דווקא עמד שם מולה לפני עשרים שנה, נרטב מהגשם שהחל לרדת על שני הצעירים שישבו במדרגות הכניסה, אך לא רצו להיכנס לביתה המחומם, להיות חשופים לאוזניהם הקשובות של הוריה. נזכרה, מביטה שוב לרגע סביב על יושבי בית הקפה, מנסה לנחש מי מהיושבים סביבם מאזין להם עכשיו, שומעת ברקע את קולות הגשם המתעצם, מותיר אותם הפעם יבשים. אבל אז ישבו רטובים, בחוץ. הוא חזר ואמר לה שהוא אוהב אותה שהוא רוצה שהיא תהיה אשתו. שלא יכול להיות ששני אנשים שאוהבים ככה, כמו שהם אוהבים, לא יחיו את חייהם זה לצד זה.  אבל היא לא הייתה מסוגלת. הרגישה צעירה מדי. פחדה שהוא מאמין מדי, שהוא דתי מדי. שהוא אוהב אותה יותר מדי. היא אמרה לו לא. לא עכשיו. לא יכולה.

"איזה מזל יש להם לחבר'ה שלך." חזרה לאיש בן הארבעים שישב מולה, שלמרות גילו והכפיפות הקלה שיצרו בו החיים, בעיניה נותר בן עשרים.

"תודה אפרת. אני מקווה, אבל את מתחמקת כרגיל. מדברת עלי. אל תשכחי שאני מכיר את הטריק הזה." הוא הסתכל בה שוב באותו מבט והיא ידעה שלו היה מרגיש בנח מספיק, היה מושיט את ידו ומניח אותה על זו שלה, שהייתה מונחת במרחק נגיעה ממנו. אבל הוא נגע רק באמצעות המילים שיצאו מפיו. "ספרי לי בבקשה קצת. מה אתך?" ביקש. "איך החיים כגרושה טרייה? טוב לך?"

בתנועה שזכרה שהוא מחבב הסיטה הצידה כמה שערות שחורות סוררות שנפלו על פניה והזדקפה. "אני בסדר. עכשיו טוב לי. שני הילדים מקסימים. אופק בן שמונה ואביב בת חמש ואני חיה בתל אביב  מטפלת במוסיקה בילדים עם ליקויים התפתחותיים. מנסה להסתגל בחזרה לחיים לבד." ניסתה לסכם עשרים שנה בשלושה משפטים. "איזה מחזה אנחנו בטח," המשיכה, לוקחת את השיחה למקום אחר. המקום שלהם. בחור עם כיפה סרוגה ענקית לראשו,  לצידה, כמו שהייתה היום, רגילה כזו, בלי אף סממן חיצוני שיכול להסגיר את עברה, את חצאיות הג'ינס הארוכות, את המנון בני עקיבא שעדיין ידעה בעל פה, יושבים ומשוחחים כאילו גדלו באותו גן ילדים. "מה היו אומרים אנשים לו היו יודעים שהיינו פעם זוג?" העזה לשאול בקול רם.

"הם היו אומרים את מה שאני אומר לעצמי מדי פעם, כשאני נזכר בנו", אבי הפתיע אותה כשענה לשאלה. "שהחיים מרתקים יותר מכל רומן או סרט שיכול מישהו לכתוב ושלבורא עולם, במידה והם מניחים שיש אחד כזה, אכן יש חוש הומור, חוש כיוון ואיזו שהיא תכנית כללית שהוא פועל על פיה ואנחנו בסך הכול שחקנים בהצגה הגדולה הזו שמתנהלת סביבנו."

"נשארת מדריך בני עקיבא אני רואה," לא יכלה שלא לגלוש שוב לציניות.

"כן, נשארתי אותו מדריך רק עם יותר אחריות על הכתפיים," ענה בלי ציניות כלל. הוא היה טוב ממנה. עדין הרבה יותר. כך היו אז וכך גם היום, חשבה, יושבת מולו, מתאמצת להסתיר את מה שחשבה באמת, לקוות שיבין אותה גם בלי מילים, גם בלי שתצטרך לומר את האמת כולה.

המלצרית הדקיקה חזרה עם הצלחת המשותפת ושני הספלים. הוא קם ליטול את ידיו וחזר ממלמל לעצמו את הברכות שעדיין זכרה בעל פה.

"אמן," אמרה ברצינות כשנגס את הביס הראשון בחצי הכריך שהיה שלו.

"אמן גם לך," צחק אליה בחזרה והיא הבינה שהוא מתאמץ לידה, לא תמיד מבין אם היא צוחקת או רצינית.

אחר כך ישבו זה מול זו, לועסים במהירות, משתדלים שלא לבזבז דקות יקרות על אכילה. אחרי כמה ביסים ניסה שוב להוציא ממנה את מה שידע שהיא רוצה לומר. "ועכשיו כשאת לא רעבה, מה את אומרת אפרתי, דברי. תגידי לי למה רצית כל כך להיפגש איתי?"

"כי רציתי לסגור מעגל," סוף סוף ענתה.

הוא הביט בה. עיניו מנסות להבין.

"אבי," אמרה, מסתכלת עליו, מקווה שהדברים שעמדה לומר יובנו כמות שהם. "אני לא יודעת מה עבר עליך בעשרים השנים שחלפו מאז השלישי לינואר 1991. באמת שאין לי מושג. מדי פעם יצא לי לשמוע שהתחתנת, שנולד לך ילד, ועוד ילד ועוד ילד." הפעם דיברה בלי ציניות כלל. "ושאתה מתגורר על איזו גבעה. אבל זהו." אבי הנהן, מקשיב.

"בימים האחרונים כשיצא לנו לדבר כמה פעמים כדי לתאם את הפגישה הזו, הבנתי שגם אתה מעודכן לגבי החיים שלי באותה רמה של כמה, למה, איפה ועם מי אני מעבירה את הזמן, אבל לא יותר מזה." עצרה לרגע כדי לקחת נשימה ולהסתכל על אבי מתבונן בה ובצרור המפתחות המוטל על השולחן ביניהם חליפות. תחושת השייכות הטבעית כל כך ביניהם, החיבה באוויר שאפשר היה לחתוך בסכין בית הקפה, שוב גרמה לה להרגיש קרובה אליו, לרצות לחבק אותו, אבל המשיכה לדבר, בשטף. עשרים שנה רצתה לומר את מה שעמד לצאת מפיה בפעם הראשונה בקול רם ולאוזניו של מי שהיה אמור לשמוע את הדברים סוף סוף.

"אני לא יודעת אם טוב לך. אני לא יודעת אם אתה נהנה להיות מנהל בית ספר בכל שעות הערות שלך. אם אתה מאושר. אם אתה אוהב את אשתך. ואני לא יודעת אם אתה אוהב אותי." זהו זה. נפתח הסכר. הרגישה שעכשיו, כשהתחילה, היא לא מסוגלת לעצור ואמרה את הדברים כמו שהתנגנו אצלה בראש כל השנים.

מנהל בית הספר לבנות במועצה האזורית בנימין  לקח נשימה עמוקה ונאנח. "אפרתי." מלמל ומיד השתתק, מאפשר לה להמשיך לדבר. מכיר אותה.

"אבל אני כן יודעת שהחיים קצרים. שפתאום אנחנו בני ארבעים, כשרק לפני רגע היינו בני עשרים וישבנו יחד על המדרגות בכניסה לבית של ההורים שלי, מסרבים להיפרד ומתקשים להיות ביחד. רציתי להגיד לך שאני תמיד אוהב אותך, כי הבנתי שאם אני לא אומר את זה עכשיו, פתאום בלי שאני אשים לב, אני אהיה בת שמונים ואשב על איזו מרפסת קטנה בחדר לא גדול במיוחד בבית האבות שאופק ואביב יבחרו בשבילי. ומי יודע אם אתה עוד תהיה בסביבה, כדי שאומר לך שאהבתי אותך כל חיי." זהו, היא אמרה את מה שבאה לומר ונרגעה.

"אפרת," אבי, לעומתה, נראה רגוע הרבה פחות. "בשביל מה זה טוב?" הוא הסתכל עליה כמו שרק הוא הסתכל. היום ידעה לומר שכך לפעמים היא מסתכלת על ילדיה, שכך אנחנו מסתכלים על מי שיקר לנו, עם הלב, לא רק עם העיניים. והיא ידעה ששוב עשתה מעשה קצת אנוכי. שוב הכניסה אותו לסערת הרגשות שלה שלא בטובתו. היא הייתה מתורגלת בסערות. ידעה שהן מתקרבות, ידעה לחיות לצדן, למדה אפילו לחבב אותן. אבל הוא היה אחר. הוא העדיף את השקט על פני הסערה.

"בשביל לסגור מעגלים. בשביל לומר את זה כמו שזה. בשביל שתדע מה אתה בשבילי. בדיוק בשביל זה." השיבה לו, מנסה להמשיך להרגיש בטוחה בצעד הזה שיזמה. מתחילה להרגיש כך קצת פחות.

"על איזה מעגלים את מדברת, אפרתי? החיים לא מתנהלים במעגל. הם הולכים קדימה. וגם אנחנו הלכנו. יותר נכון, את הלכת. הלכת ממני לכיוון אחר. אחר כך נישאת לאיש אחר, מותירה אותי  מאחור." הוא הרים מעט את הטון והזוג בשולחן הקרוב אליהם הסתכל לעברם, מנסה להבין על מה המהומה.

"אני יודעת." המשיכה לנסות. מבינה שהשיחה הטובה שקיוותה לה הולכת וחומקת ממנה. מנסה בכל זאת. "הייתי צעירה וטיפשה ולא הבנתי על מה אני מוותרת. חשבתי שאני צריכה להמשיך לחפש, שלא יכול להיות שבגיל כל כך צעיר מצאתי את אהבת חיי." הדמעות שעמדו בקצה עיניו של אבי החלו לזלוג מעיניה הכחולות של אפרת.

"זה בסדר, אפרתי." הוא אף פעם לא היה מסוגל לעמוד בפני הבכי שלה. "גם אני לא הייתי חכם גדול," ניסה להרגיע, רק שתפסיק לבכות. אבל הסכר נפרץ והבכי הלך וגבר ומנהל האולפנא, עם הכיפה הגדולה שבוודאי הטיף לתלמידותיו עד כמה חשוב להימנע מכל מגע שהוא בין המינים הניח את ידו על ידה. "בבקשה, תפסיקי לבכות, אפרת. אני מבקש ממך." מגע ידו החמה הרגיע אותה מעט והדמעות פסקו.

"תקשיבי, אפרתי." הסיט את ידו מידה וחזר לדבר בטון רגוע יותר. מתבונן בה. ממוקד. "אני ואת, אנחנו סיפור כמו שיש להרבה אנשים. אנחנו הפספוס הזה, שאם תעצרי כל בן אדם שני ברחוב ותשאלי אותו אם גם הוא מסתובב בראש עם אהבה מפוספסת, הוא יגיד לך שכן וגם יספר לך בפרטי פרטים את הסיפור כולו." אפרת הקשיבה. מבינה לאן הוא חותר. "אז ברור שיש בינינו אהבה. וברור שיש כאן פספוס ואת יודעת מה עוד ברור?" שאל אותה בטון ששמר בוודאי לשיחות המוסר שעשה לבנות האולפנא שלו.

"מה?" שאלה, נרגעת מפרץ הרגשות שעטף אותה לפני דקות אחדות.

"ברור שאנחנו גם לא יודעים מה היה קורה אילו. ואיך באמת היו נראים החיים שלנו אם היה לך שכל והיית מסכימה להתחתן איתי," צחק. מנסה להקל במעט על האווירה.

"נכון, אנחנו באמת לא יודעים." נאלצה להסכים.

"ועכשיו אחרי שאמרנו את זה ואחרי שפתחנו וסגרנו מעגל, את יכולה להיות רגועה ולהתקדם לעבר בית האבות ההוא וגיל שמונים, שאני מאחל לך להגיע אליו בבריאות טובה, עם מחשבה אחת פחות שאת צריכה לדאוג לה: המחשבה עלי." חייך אליה שוב, מטה את ראשו הצידה. מתבונן בה. מקווה שהבינה.

אחר כך ישבו יחד עוד שעה ארוכה. צוחקים על העבר הרחוק, מזכירים מדי פעם את ההווה המורכב. הוא סיפר לה על הילדה השלישית שלו ושל לאה שסובלת מתסמונת דאון, היא סיפרה לו על האישה החדשה של רפי ועל הקושי של הילדים לקבל אמא נוספת.

"החיים זה מה שקורה לך בזמן  שאתה מתכנן תכניות אחרות," הזכירה לו את אחד המשפטים החביבים על אבא שלה. "זוכר איך הוא היה אומר לנו את זה כשהיה שומע את השיחות שלנו, על התכניות, החלומות הגדולים?" שאלה.

"כן, אבל הוא היה קשיש בן ארבעים ושלוש. לא חשבנו ששווה להקשיב לו."

"נכון, לא חשבנו שזה יקרה גם לנו," הנהנה.

בשעת לילה מאוחרת, כשחזרה אל הדירה הקטנה והמשופצת שרכשה אחרי הגירושין ונכנסה אל השקט של הלילות בהם הילדים ישנו אצל רפי, נזכרה איך נפרד ממנה בחיבוק חם בכל זאת, איך לחש לה שוב שהוא שמח לפגוש אותה ואיך לשנייה נדמה היה לה שנישק אותה על לחייה לשלום.

"שלום אבי," אמרה וכאב חודר הרעיד את ליבה. "שלום אפרתי," ענה לה ופנה לדרכו, לחיים שבחרה לא לחלוק אותו, אל האישה האחרת שחלקה אותם אתו, אל לאה וששת ילדיו.

החָזִיָּה הַכְּחֻלָּה הגדוֹלה של אימא

/

מאת דלילה גורדון

 

בְּאוֹתוֹ לַיְלָה חָלְמָה עַל מְגֵרַת הַלְּבָנִים שֶׁל אִמָּא.

הָלְכָה בִּגְנֵבָה לַשִּׁדָּה שֶׁלָּה, פָּתְחָה וְלָקְחָה עֲרֵמָה שֶׁל חָזִיּוֹת, וְהִגִּיעָה לַיָּם.

 

כְּבָר בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה הִפְלִיגָה לְלֵב יָם –

 

הֶחָזִיָּה הַכְּחֻלָּה הַגְּדוֹלָה שֶׁל אִמָּא –

כְּמוֹ שְׁתֵּי מִטְרִיּוֹת הֲפוּכוֹת, עֲמֻקּוֹת מְאֹד,

אֲבָל בְּלִי קְרָסִים או בַּרְזִלִּים.

 

כְּבָר בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה הִפְלִיגָה לְלֵב יָם –

 

חָצְתָה אֶת הַמִּסְדְּרוֹן עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת וְעִם הַגַּב לַקִּיר

(בִּגְלַל הַיַּעַר וְשַׁאֲגַת הָאַרְיֵה, אֲבָל לֹא רַק אֶלָּא גַּם וְאוּלַי בְּעִקָּר בִּגְלַל הַצַּיָּד)

וְלָקְחָה מֵהַשִּׁדָּה אֶת הֶחָזִיָּה הַכְּחֻלָּה שֶׁל אִמָּא.

אֲבָל אוּלַי כָּל זֶה לֹא קָרָה אֶלָּא בַּחֲלוֹם,

וְלֹא קָרְאוּ לָהּ שְׁמוּאֵלָה,

וְאַבָּא שֶׁלָּהּ לֹא גָּדַל וְהָיָה לְהַר עִם לִוְיְתָנִים בְּתוֹכוֹ.

וְלֹא רָצָה כְּמוֹ מֶלְצַר עִם מַפִּית לְבָנָה, מְגֹהֶצֶת עַל הָאָמָה,

וְהַלִּוְיְתָנִים מֻנָּחִים בַּעֲרֵמָה עֲנָקִית

שֶׁאָסְפָה בִּגְבִיעֵי הֶחָזִיָּה הָעֲמֻקִּים,

שֶׁהִכְחִילוּ בַּמַּיִם הַקָּרִים.

 

הֶחָזִיָּה הַכְּחֻלָּה הַגְּדוֹלָה שֶׁל אִמָּא –

כְּמוֹ שְׁתֵּי מִטְרִיּוֹת הֲפוּכוֹת, עֲמֻקּוֹת מְאוֹד.

 

וּבִכְלָל, זֶה לֹא נָכוֹן שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ סְפִינָה

לְהַפְלִיג בָּהּ לְלֵב יָם.

הִיא הִתְכַּוְּצָה וְקָטְנָה וְהִפְלִיגָה בְּסִירַת נְיָר.

 

אֲבָל עַל כָּל זֶה חָשְׁבָה בַּבֹּקֶר

כְּשֶׁקָּמָה וְלֹא הָיְתָה אִמָּא

וְגַם לֹא שְׁיָרֵי לִוְיְתָנִים

שֶׁהִגִּישָׁה לְאַבָּא לַאֲרוּחַת-עֶרֶב

וְלֹא הָיָה יוֹתֵר דּוֹקְטוֹר שֶׁרֶשֶׁבְסְקִי הַגּוּץ הַמַּקְרִיחַ

שֶׁנָּתַן אֶתְמוֹל חֲצִי כַּדּוּר וָרֹד לָהּ

וָחֲצִי לַאֲחוֹתָהּ.

***

הָיָה מִי שֶׁאָמַר שֶׁאִמָּא כְּלָל לֹא מֵתָה. לֹא מֵתָה אֶלָּא עָבְרָה לָגוּר בְּרִאשׁוֹן לְצִיּוֹן. וְזֶה לֹא נֶאֱמַר כִּבְדִיחָה: כִּבְדִיחַת קֶרֶשׁ אוֹ בְּדִיחָה שְׁחֹרָה (לֹא הִתְכַּוֵּן לוֹמַר שֶׁעָבְרָה לָגוּר בְּחוֹלוֹת רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן – בַּחוֹלוֹת מַמָּשׁ, כְּלוֹמַר – מִתַּחַת לַחוֹל. בַּחוֹל מַמָּשׁ), אֶלָּא שֶׁמַּמָּשׁ עָבְרָה לָגוּר בְּרִאשׁוֹן לְצִיּוֹן, בְּתוֹךְ אַחַד הַבִּנְיָנִים הַנִּצָּבִים עַל תִּלָּם כִּבְדֶרֶךְ נֵס כִּבְתוֹךְ אַרְגַּז חוֹל עֲנָקִי (מִדְבַּר סָהָרָה בִּזְעֵיר אַנְפִּין).

בַּצָּהֳרַיִם, אַחֲרֵי שֶׁנִּקְבְּרָה, הוֹפִיעוּ כְּתָמִים מְשֻׁנִּים עַל הַקִּירוֹת. הוֹפִיעוּ בְּמַפְתִּיעַ וְנֶעֶלְמוּ וְהוֹפִיעוּ שׁוּב בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם. אוֹ שֶׁנֶּעֶלְמוּ וְהוֹפִיעוּ בְּמָקוֹם אַחֵר. אֲבָל רַק בִּתְחוּם הַמִּסְדְּרוֹן, וּמְכוֹנַת הַכְּבִיסָה הִשְׁתַּגְּעָה פִּתְאוֹם. הִתְחִילָה לְקַפֵּץ כִּמְשֻׁגַּעַת, עִם כָּל הַבְּגָדִים בְּתוֹכָהּ, וְלֹא יָדַעְנוּ מַה לַּעֲשׂוֹת. אַבָּא נִסָּה לְאַתֵּר אֶת מְקוֹר הַתַּקָּלָה, אֲבָל רַק אַחֲרֵי שֶׁנָּדַמָּה. קֹדֶם הִתְנַגְּשָׁה בַּמְּקָרֵר.

אַבָּא הִכְנִיס אֶת רֹאשׁוֹ לְתוֹךְ הַמְּכוֹנָה וְחִפֵּשׂ בַּבְּגָדִים וּבַכִּיסִים, אֲבָל לֹא מָצָא דָּבָר. שֵׂעָר רֹאשׁוֹ הִלְבִּין וְכָל הַבְּגָדִים הִלְבִּינוּ וְשָׁכַחְנוּ לְרֶגַע – (בִּגְלַל הַמְּכוֹנָה הַמְּקַרְטַעַת וְהֶחָלָב שֶׁנִּשְׁפַּךְ מִתּוֹכָהּ כְּמִתּוֹךְ מֵעֵין פְּלָאִים) – כֻּלָּנוּ שָׁכַחְנוּ לְרֶגַע מִמּוֹתָה שֶׁל אִמָּא.

וְהָיוּ מִי שֶׁאָמְרוּ שֶׁעָבְרָה לָגוּר עִם מְאַהֵב – סְטוּדֶנְט בְּמִכְלָלָה וְשֶׁקּוֹרְאִים לוֹ רָפִי. אֲבָל אַבָּא לֹא הֶאֱמִין לְכָל זֶה. הוּא בָּא, כָּאָמוּר, הַבַּיְתָה וְהֶעֱמִיד כְּבִיסָה. קֹדֶם תָּלַשׁ אֶת מוֹדַעַת הָאֵבֶל שֶׁנִּתְלְתָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּתוֹ, בַּכְּנִיסָה. מַמָּשׁ לְיַד הָאִינְטֶרְקוֹם. עַל אַחַד הָעַמּוּדִים. אֲבָל הַמְּכוֹנָה גָּנְחָה וְאַחַר כָּךְ הִשְׁמִיעָה קוֹלוֹת אֲיֻמִּים שֶׁלֹּא זִהָה לַמְרוֹת הַפְּרוֹפֶסוּרָה שֶׁלּוֹ בְּהַנְדָּסַת מְכוֹנוֹת וְקִפְּצָה כִּמְשֻׁגַּעַת בַּמִּרְפֶּסֶת הַקְּטַנָּה, וּלְבַסּוֹף, אַחֲרֵי שֶׁחָרְגָה מִגְּבוּלוֹת הַמִּרְפֶּסֶת הִתְנַגְּשָׁה בַּמְקָרֵר וּפְּלָטָה חָלָב.

הֶחָלָב נִשְׁפַּךְ מִתּוֹכָהּ כְּמִתּוֹךְ מַעְיָן פְּלָאִים.

אַבָּא הִכְנִיס אֶת רֹאשׁוֹ פְּנִימָה, לְתוֹךְ מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה,

אֶל תּוֹךְ הַתֹּף מַמָּשׁ.

טָבַל רֹאשׁוֹ בֶּחָלָב.

בָּדַק בַּבְּגָדִים הָרְטֻבִּים, גַּם בַּכִּיסִים,

אֲבָל לֹא מָצָא דָּבָר.

שֵׂעָר רֹאשׁוֹ הִלְבִּין

וְכָל הַבְּגָדִים הִלְבִּינוּ

וְכֻלָּנוּ שָׁכַחְנוּ לְרֶגַע

מִמּוֹתָהּ שֶׁל אִמָּא.

 

(בְּאוֹתוֹ עֶרֶב אַבָּא אָכַל עוֹף שָׁלֵם, מַסְמְרִים, קַבָּנוֹס וְאֶת אֶצְבְּעוֹת רַגְלָיו).

דימוי: נועה בן נון מלמד