ארכיון הקטגוריה: אהבה

שאמא פעם אהבה

.    

מאת שרון גרינברג ליאור

 

כבר יורדים תלבשי את הסוודר, היא אומרת לקטנה כשהיא סובבת במגרש. היא חשבה שמצאה חניה קרובה ואמרה לבנות, איזה מצחיקים אנשים, שחונים דווקא רחוק ולא פה. אבל איש עם כרס נפנף לה בידיים, וכשפתחה חלון אמר, פה זה רק להעמסה, את לא יודעת? והיא חזרה להסתובב במעגלים במגרש העמוס.

מה את עושה, מתעצבנת הגדולה. אמא, היא הרביצה לי! את התחלת. לא התחלתי, זה היד שלי פגעה בך במקרה, כששמתי סוודר, עונה הקטנה ביללה. תיכף בטח תתחיל לבכות. היא מתחילה.

עוד לא הגענו ואתן כבר רבות, היא מנסה להחניק את הייאוש שבקולה.

זה בגללך, רוטנת הקטנה, בבת אחת מפסיקה את הבכי. את אמרת לי ללבוש סוודר.

שקט כבר, יא מעצבנת, אומרת הגדולה, כשהיא מצליחה למצוא חניה יחידה בין שני רכבי שטח אחרים. אמצע שבוע, והכל מלא. לך תבין.

די בנות, אני צריכה להתרכז,

היא מנסה לתמרן את הג'יפ אל המרווח המצומצם.

דרך המראה היא קולטת את גלגול העיניים של הגדולה והחיוך של הקטנה.

ברגע שהיא מכבה את המנוע הן כבר קופצות החוצה. אל תברחו לי! תראו כמה אנשים.

יאללה, אמא, אומרת הגדולה, בואי כבר. היא פותחת את הפליז שלה, שיראו את החולצה החדשה. היא מתאפקת לא להעיר לה לסגור, אוספת את התיק, בודקת שסגרו את הפקק על בקבוק המים ששתו בדרך.

קודם ניכנס למשחקייה, הגדולה מסבירה לקטנה. ואחר כך לאולם, כי יש שם אולם אמיתי של סרטים.

עם פופקורן? שואלת הקטנה,

נראה לך? היא נותנת בה מבט מזלזל, מוסיפה בטון ידעני, במשחקייה מותר רק לכמה זמן. אז אני אעשה לך הפעלה.

הקטנה תולה בה עיניים מעריצות.

כשאמא תגמור את הסיבוב ותמצא את המקום של המדפים ואנחנו נגמור עם המשחקייה והסרט, היא תיקח אותנו למעלה.

אבל זה בשביל החדר שלי! הקטנה שוב מייללת.

נו מפגרת, הגדולה דוחפת אותה קדימה בחוסר סבלנות, בגלל זה היא תבוא לקרוא לנו.

מאיה, למה את דוחפת אותה? עוד תפילי אותה לשלולית, היא מנסה להדביק אותן.

היא דחפה אותי! הקטנה מייללת.

היא נאנחת ובודקת שהארנק ורשימת המידות של המדפים אצלה בתיק.

בפנים היא לוקחת שק בד כחול, תוהה איך תכניס אליו את המדפים. מתחילה להצטער שלא חיכתה ליום שנתי יתפנה בו. אבל כמה אפשר לחכות, שבועות שהספרים של הקטנה מכסים את הרצפה בחדר החדש.

המשחקייה מלאה והן ממתינות בתור. אז מגלות שרק הקטנה יכולה להיכנס, הגדולה גבוהה מידי. הקטנה מייללת שהיא לא רוצה להיכנס לבד, חוץ מזה, הגדולה הבטיחה לה הפעלה.

בואי כבר קרצייה, הגדולה מושכת אותה אל האולם. היא נכנסת אחריהן. רק ילד אחד יושב בחושך. אוכל חטיף משקית. הן מסתכלות עליו והיא יודעת שהן תיכף יבקשו.

אין פה סרט? הגדולה שואלת והילד מושך בכתפיו. היא מחפשת איתן איש צוות שיסביר להן מה קורה.

עכשיו אין, עונה לה בחורה ממהרת וכשהיא רוצה לשאול מתי יהיה, היא נעלמת לקומה השנייה.

הן עולות למעלה, איזה כיף! מדרגות נעות! שמחה הקטנה, והלב שלה נצבט. כמה קל לשמח את הילדה הזו. גם הגדולה נהנית, אבל לא מראה. היא רואה את הפנים שלה שנפתחים אל הצבעים שהן פוגשות בקומה העליונה. כמה היא יפה כשהיא מוותרת על ההבעה הזעופה, ואפשר לראות לה את העיניים.

יש פה מפה ועפרון, הגדולה לוקחת.

אל תיקחי סתם, תשאלי אם אפשר, היא אומרת לגדולה שמגלגלת עיניים. אמא, יכעסו על מאיה? לקטנה כבר יש דמעות בעיניים.

הנה, הגדולה מתעלמת משתיהן, ריהוט לבית ומדפים נמצא כאן. היא מראה להן על המפה ומובילה אותן בבטחה בין הרהיטים. חוש התמצאות כמו של נתי, היא חושבת.

הן מגיעות לאזור של המדפים. הקטנה מתרגשת, ברקע היא רואה בתים קטנים של משחק, וצעצועים לילדים.

אנחנו לא הולכים לשם עכשיו, היא אומרת, קודם נגמור עם המדפים.

הן מביטות על הקיר, בוחנות את כל סוגי המדפים. כזה אני רוצה, מצביעה הקטנה, מה קרה לך אומרת הגדולה, את לא רואה שזה לחדר של גדולים? הקטנה מושכת בכתפיים, הנה, חמודה, היא אומרת לה. זה יתאים. הקטנה לא רוצה שידה. הם דיברו על מדפים תלויים על קיר. למה, היא מנסה לשכנע אותה, ומראה לה איך אפשר לשים את השידה על הצד, ולמלא אותה משני הכיוונים. הקטנה מאוכזבת. זה לא מה שהיא חשבה. היא מתחילה לבכות. הגדולה אומרת לה שתסתום או שהיא כבר תיתן לה. די בנות, היא מבקשת. מניחה מידה את השק הכחול. בואי נראה מה יש עוד. בסוף הקטנה מסכימה לשידה, אבל רק בצבע אדום. היא מנסה לדמיין את השידה האדומה עומדת בחדר החדש של הקטנה, מסתירה את המיטה. זה יחסום את כל החדר? אם רק נתי היה פה, הוא אמר לה לקחת מידות עומק וגובה וטווחי ביטחון והיא חשבה שלא צריך.

בסדר, היא אומרת, בואו נחפש עזרה.

אני חושב שהאדומה חסרה במלאי, אומר מוכר בחולצה כחולה. אולי תברר? היא מבקשת, אני מגיעה מרחוק. הוא קורא למנהל המחלקה.

הוא מתקרב אליהם, גם הוא לבוש בחולצה הכחולה. לפי ההליכה שלו היא רואה שהוא לא ממש צעיר. בערך בגילה. למה מכריחים אותם ללבוש את זה? הם לא רואים שזה מגוחך?

הוא מתקרב. משהו מציק לה ורק כשהוא עומד מולה, מתחת למפרצים העמוקים, בין הקמטים, היא מזהה. העיניים כחולות באותו צבע וגם המבט.

הוא מחייך אליה. גם החיוך לא השתנה.

גלי.

היא מהנהנת, למרות שלא שאל.

שלום יוב.

הוא מושיט לה יד. אין טבעת. פרק היד נגלה ולהרף עין היא חושבת שהיא רואה משהו דק מלבין שם. צלקת? הוא מושך את השרוול מטה. היא לוקחת את כף ידו בידה ועוזבת.

הילדות שנמרחו על ספת התצוגה מזדקפות ומביטות בו. הוא מביט בהן ושוב בה.

שלך? הוא שואל והיא מהנהנת. רואים. הוא אומר.

אתה עובד כאן? היא שואלת ומיד מתחרטת, שאלה מטופשת.

הוא מהנהן, לא מוטרד מהשאלה.

אבל הדוקטורט?

בסוף עזבתי, הוא אומר.

אבל כמעט גמרת,

כמעט.

וניבאו לך כזה עתיד.

הוא מחייך. לא נראה מובך מהשיחה. היא רוצה להפסיק לשאול. לא מצליחה.

אבל אתה עילוי במתמטיקה, והמחקר שלך.

זה לא נתן לי את התשובות שחיפשתי.

ונתנו לך ללכת?

את רואה.

ופה מצאת תשובות?

לפעמים.

היא מסובבת את הטבעת עם היהלום הגדול על אצבעה. בהתחלה רצתה להגיד לנתי שילכו להחליף. אחר כך התרגלה לענוד תכשיטים שהיא לא אוהבת.

אמא בואי, הגדולה קופצת פתאום מהספה ומתייצבת על ידה. הקטנה קמה אחריה. מרימה אליה לה יד.

הוא מביט בהן. מחייך.

ילדות יפות. גדולות.

היא מסמיקה.

הגשמת את החלומות שלך? פאריז? לימודים קלאסיים בסורבון?

לא. היא אומרת. היה קשה עם השפה. וקר. חזרתי באמצע סמסטר.

באמת? אבל רצית את זה כל כך.

הוא מביט בנעליו. ופתאום תוקע בה מבט כחול. לא ממוגן.

לא התקשרתְ. נכון, כמו שאמרנו?

הפלורוצנט מסנוור אותה, היא עוצמת עיניים. זזה לנקודה אחרת.

הכרתי אותו על הטיסה בחזרה.

הוא מהנהן. איך קוראים לו?

נתי. נתן.

אמא בואי, הקטנה מושכת לה ביד, והגדולה מתנדנדת מרגל לרגל ואומרת, נו כבר, בואי, יתחילו את הסרט.

לכו, הוא אומר. אתן ממהרות. עיניה נתלות בעיניו.

היד שלה נשלחת מעצמה ונוגעת לו בלחי. יש לו זיפים. עדיין שונא להתגלח בבוקר.

להתראות.

היא נמשכת אחריהן והוא אומר, ביי גלי, שלום ילדות, תשמרו על אמא שלכן. ולפני שהקטנה סוחבת אותה מחוץ לטווח הראייה שלו, הוא מספיק להגיד, יש לו מזל לנתי שלך. הוא בטח יודע שיש לו.

היא ממשיכה להיגרר אחרי הילדות. הגדולה שואלת מה הוא אמר על השידה האדומה. לא שאלתי, היא  נבהלת. מצפה שהגדולה תנחר בבוז. לא נורא אמא. נברר כשנהיה במחסן למטה, היא אומרת ומסבירה לה שמשם אוספים את הדברים. הקטנה עוזבת את ידה ורצה קדימה. הגדולה שומרת עליה שלא תעלם. היא הולכת אחריהן בפיזור דעת. הקטנה מתרוצצת באגף  ריהוט הילדים בין בתי המשחק הקטנים. מתפעלת ממערכות אוכל מגומדות וממנורות לילה בצורות של חיות. תראי! היא מראה לגדולה כריות של פילים ולטאות מפרווה רכה. הגדולה משתפת איתה פעולה, מידי פעם מציצה אל אמה.

בואו נשתה משהו, היא מציעה להן כשהן מגיעות לשטח של המסעדה. הן מתלהבות. שתיהן מזמינות שוקו חם עם קצפת. היא מזמינה הפוך גדול חזק. הילדות מפטפטות אחת עם השנייה. מחסלות את הקצפת, מחכות שהשוקו יתקרר. היא שותה לאט, מסובבת את הטבעת עם היהלום.

אמא, מי זה היה? שואלת הגדולה.

מה?

היא מרימה את העיניים מהספל.

מי היה הקרחַ הזה?

קרח?

עיניה הגדולות, החומות, של הגדולה מחכות לתשובה. העיניים של נתי.

למה הוא קרה לך גלי?

היא מושכת בכתפיה. ככה הוא המציא לי.

זה אפילו לא דומה לשם שלך, הגדולה לא מבינה. היא מושכת בכתפיה. לוגמת מהקפה.

הוא היה האהוב שלך?

הקטנה שואלת, מצחיקה אותה בישירות שלה.

היא לוקחת עוד לגימה.

הוא היה החבר שלי לפני אבא. תשתו את השוקו. הוא כבר קר.

הן יורדות למטה. השידה האדומה נמצאת במלאי. אחד העובדים עוזר להן להעמיס אותה על העגלה. הן מוצאות מקום חניה פנוי ליד היציאה, והבנות מבטיחות לה שאין בעיה שהן יעמדו לבד וישמרו עליו בזמן שהיא מביאה את האוטו. היא מסיעה את הג'יפ לאזור האיסוף. הבנות מנופפות לה נלהבות, מתרגשות מהאחריות שנפלה בחלקן. היא מצליחה להחנות ברוורס בקלות יחסית. שני גברים מעשנים עוזרים לה להעמיס את השידה על הגגון, וגם קושרים אותה בכבלים שהיא מוצאת בבגאז' של האוטו. פעם הבאה תביאי את בעלך, אומר לה האחד והשני צוחק. אל תשכחי להדליק אורות. בכלל לא שמה לב שכבר חושך. ככה זה בחורף, כשמחשיך מוקדם.

בלילה, אחרי שהקטנה נרדמת מאוכזבת במיטה, נתי מגיע והם מורידים יחד את השידה מהגגון.  כמה היא חיכתה, היא מספרת לו. רצתה לראות את השידה בחדר שלה, אפילו שהסברתי לה שהיום לא נספיק להרכיב. לפחות לא ירד גשם והקרטון לא נרטב.

היית צריכה לשים על זה ניילון, נתי אומר.

הוא מבטיח להרכיב אותה בשבת. ואז נזכר שיש לו פגישה שאי אפשר לבטל עם לקוח מחו"ל. בשבת? היא מתפלאת. כן. הוא אומר. ברור. הם לא יהודים. הם עובדים בשבת ובאים רק ליומיים, מה נעשה? נגיד להם לא חבר'ה, תעצרו את העסקה? השידה תהיה מוכנה בשבת הבאה. כולה שבוע.

היא מוציאה את קערת המרק שחממה לו במיקרו. אני בפינה שלי, היא אומרת. מתיישבת עם הספר בכורסה החומה, שליד החלון. היד שלה נוגעת ביהלום. היא מביטה איך הרוח החזקה מניעה את העלים. מחכה לראות את הרגע בו יתחיל הגשם. העננים נאספים ומסתירים את הירח, אבל גשם לא יורד.

איך היה היום שלכן? בפינת האוכל הכף של נתי מקישה בקערה. הגדולה מספרת לו על החנות הגדולה. על המשחקייה שנראתה יפה מבחוץ. על האולם של הסרטים שאי אפשר היה לראות כי היה בו חושך. על המבנה של החנות, הע-נ-קית, על המפה והעיפרון ועל כמה חכמה שיטת האיסוף. בין כף לכף נתי שואל שאלות, מתלהב יחד איתה. אפילו פגשנו מישהו שאמא הכירה, היא אומרת.

באמת? את מי? נתי שואל בפה מלא.

סתם. איש אחד. היא אומרת. שאמא פעם אהבה.

שירת אישה-פרופיל

עלמה

.

מאת גל אלגר

משה שכטר היה הבן היחיד בשכונה שהסכים להילחם נגדי בקרב אגרוף. הוא היה היחידי שהבין שנכון שהוא לא מרביץ לבנות, אבל אני לא באמת בת אז לא אכפת לו לכסח אותי. אבל כשהגיע תורי לעשות אִתו קרב אגרוף הוא דווקא לא כיסח אותי. גם כי הייתי יותר חזקה, אבל בעיקר בגלל שכשכבר הייתי על האדמה, בזמן הזה שהידיים שלו לחצו אותי שלא אזוז, בדיוק אז נכנסה לשכונה ב.מ.וו שחורה במהירות עצומה. הבנים אמרו שזה מאה קמ"ש לפחות ובאותה מהירות בדיוק הבנו אנחנו שקופסת הפח המבריקה הזאת היא משהו חדש שמתחולל בשכונה, ואף אחד  לא התכוון להפסיד את זה. תוך שנייה קמנו כולנו מערמת העפר שבה התגלגלנו והתייצבנו בשולי המדרכה, מול המקום שבו הרכב חנה, כלומר ממש מול הבניין של הבית שלי, ובכוונה רבה זקפתי גו בגאווה בלי שבכלל היה איכפת לי אם יש סיבה לגאווה.

הנהג ירד מהאוטו והוציא את הזר פרחים הכי גדול שראיתי בחיים שלי. הוא היה ענק עם מלא קישוטים וסרטים והיה ברור שזה מישהו חשוב מאוד, רק שלא יכולתי לחשוב על אף אחד בבניין שלי שראוי לביקור של איש חשוב מאוד, אפילו לא ההורים שלי. הזֵר היה כל כך גדול שהוא היה צריך שתי ידיים כדי לתפוס אותו, אז הוא זרק את הבדל של הסיגריה לכביש למרות שהיה לו עוד  חצי  והתקדם בלי לכבות אותו בכלל.

עכשיו נעו המבטים בין הניצוץ שנותר לבין הגבר המתרחק, וגם בלי לראות את העיניים של האחרים היה ברור שכולנו בהיכון, ותהיתי מי יהיה זה שיסתער ראשון ויזכה לשאכטה האחרונה. כשכבר היה האיש הזר בכניסה לבניין, הוא עצר והסתובב אלינו במבט כזה שבוחן אותנו כאילו היינו כבשים עם הפה שלנו ככה פעור לרווחה. התיישרנו כדי להיות הכי ראויים, אבל הוא חיפש כנראה את ההכי מטונף, כי הוא התלבט ביני לבין שכטר. בסוף הוא זרק לשכטר מטבע, בתוספת הבקשה, "שים עין שאפ'חד לא יתקרב".

עכשיו כבר עשינו לשכטר את הכבוד, וכשהזר נעלם במדרגות נתנו לו להרים את הבדל, אבל הוא, במקום להכניס לפה, הושיט אותו אליי ואמר "ליידי'ס פירסט", ואני בכלל לא התכוונתי לסרב, למרות שכל הצהרים שכטר אמר שהוא רוצה סיגריה. אם הוא ויתר ככה מהר, בעיה שלו. אבל את האחרים זה כבר לא כל כך עניין, והם עטו על הכלי הנוצץ, וגם אני איבדתי עניין אז העברתי לשכטר את השארית של השארית. הסתובבנו סביב המכונית כמו כלבים זכרים ליד כלבה מיוחמת והסתכלנו בָּשטיח פרווה שכיסה את הדש בורד, ובכלבלב הקטן שכִּנְכֶּן כשליטפו אותו. מישהו כמעט והעז לגעת בגלגלי המגנזיום המדליקים שכיסו את הג'אנטים, אבל המבט של שכטר גרם לו לתפוס מרחק. זה היה מטבע של עשר שקל, ושכטר היה פראייר אם הוא מוכן ללכת מכות בשביל הסכום הזה, אבל בשביל הכבוד שלו, כי הוא הבטיח, הוא לא נתן לנו לגעת.

ניסינו לנחש את מי הוא מבקר ולמה, ומישהו אמר שאולי הוא בכלל בא לבית שלי, אבל אחרי שחשבתי על זה דקה נענעתי בראש חזק, כי ברור שהוא לא בא אלי. אצל ההורים שלי לא מבקרים אנשים כאלה שמביאים פרחים. יש את הדודה של אבא, שמביאה עציץ של סיגלית כשהיא באה פעם בשנה והוא נובל אחרי שבועיים, אבל זהו. כל השאר מעדיפים להביא דברים פרקטיים, נגיד סוודר או צעיף שהן סרגו בעצמם וחצי עיניים הלכו לאיבוד בדרך. זה לא השאיר הרבה אפשרויות, אז החלטנו לחכות ולראות מה יקרה כשיצא. התיישבנו על החומה שבכניסה לבניין וחיכינו שיירד, למרות שהחשיך ושעת ארוחת הערב התקרבה. אמא שלי הייתה הראשונה לקרוא ואני הייתי הראשונה לסרב. נשארתי עם שכטר עד שכל האמהות באו וקראו לילדים ובעצם עד שהבטן שלי כבר התחילה לעשות קולות של רעב. שכטר נשאר לבד לשמור על האוטו.

מכל הדירות בבניין, יצא בסוף בעל הב.מ.וו ממש מהדלת מולי, יד ביד עם עלמה. מעבר לדלת הסגורה שמעתי את הצחוק שלה, צחוק קטן כזה, ואת הקול הבס שלו. לא התאפקתי ולמרות מחאותיה של אמא עזבתי את השולחן באמצע האוכל ורצתי לחלון בסלון. עוד הספקתי לראות אותם נעלמים באוטו ומפליגים, או יותר נכון טסים, מחוץ לשכונה, ואת שכטר קם ללכת סוף סוף הביתה. אבל הוא לא הלך ישר, קודם הוא יישר את הבגדים, אחר-כך בעט באבן שהייתה לידו כאילו הייתה כדורגל, ורק אז פנה ימינה לבניין שנמצא בקצה של השכונה.

אחרי הפעם הראשונה, הב.מ.וו והנהג שלה הפכו להיות אורחים קבועים בשכונה. תמיד הוא נסע מהר ובלי לשים לב לתמרורים. אם הוא לא מצא חנייה, הוא עצר באמצע הכביש. כשהוא יצא מהאוטו, פתאום הוא כבר לא מיהר, כאילו רק עכשיו נזכר שבעצם יש לו זמן. סגר בטריקה את הדלת, השמיע צפצוף של נעילה אוטומטית. שאיפה אחרונה מהסיגריה, זריקת הבְּדָל על המדרכה בידיעה שתמיד יהיה מי שירצה לסיים את מה שהשאיר. ליד שיחי היסמין, בכניסה לבניין, הוא נעצר, ירק את טעם הסיגריה והחליף אותו בטעם של מסטיק מנטה שהוציא מכיס המכנסיים. בכניסה לבניין שוב נעצר מול המראה, העביר יד בשֵֹערו ובדק שהתסרוקת לא נפגעה בזמן הנסיעה. רק אז דילג במדרגות שתיים-שתיים.

כל פעם שהוא בא קרה משהו מעניין. בגלל זה, גם כשכל הילדים האחרים הפסיקו להתעניין, ברגע שהמכונית נכנסה לרחוב במהירות עזבנו שכטר ואני הכול ורצנו לראות. פעם אחת הוא כמעט דרס ילד שרץ עם עפיפון והביט בשמיים במקום על הכביש. אמא שלו צעקה על הנהג, אבל שכטר ואני ידענו שזו אשמת הילד, אז כל פעם שראינו אותו היינו מעגלים אצבע ואגודל ושמים על העיניים, כמו משקפיים, עד שהוא נעלב והלשין למורה. שטינקר.

פעם אחרת הוא יצא מהאוטו ועוד לפני שטרק את הדלת כבר זרק את הסיגריה לכביש והוציא זר פרחים ענק של ליליות. זה שושנים, תיקן שכטר. ליליות, התווכחתי. שושנים, התעקש. משכתי בכתפיים כי למרות שידעתי בוודאות שאני צודקת ואלו היו ליליות לא רציתי להשפיל את שכטר. פעם אחרת, הוא חזר כשהוא נושא את עלמה על הידיים שלו, כאילו שהיא חבילה, והכניס אותה למכונית כשהיא מתגלגלת מרוב צחוק.

עלמה גרה עם המשפחה שלה בדלת שמולנו. ההורים שלה כמעט לא דיברו עברית, אבל הקפידו תמיד לשלם מסי ועד בית בזמן, כמו שאבא תמיד אומר. היא עצמה הייתה עדינה מאוד, כמעט שקופה. "היא רומנטיקנית ללא תקנה," הייתה אמא אומרת עליה ונאנחת. פעם אחת, לפני שהב.מ.וו. נכנסה לחיינו, היא ישבה על ספסל בחצר ובכתה. כשניגשתי לשאול מה קרה ציפיתי שתעיף אותי לעזאזל, כמו שכל המבוגרים עושים לילדים שמתעניינים בשלומם, ותגיד שזה לא ענייני. במקום זה היא הגביהה לכיווני את הספר שהחזיקה ביד ואמרה שאנה מתה. ואנה, רק לידע כללי, בחיים לא חיה באמת, רק בספר של עלמה. היא אהבה מאוד לשבת בגן ולקרוא, עלמה, אבל תמיד היא ישבה שם לבד. ובעצם, ככל שאני מנסה להיזכר, אני לא זוכרת שראיתי אותה עם חברות.

כשהייתי קטנה יותר הייתי הילדה הכי מנומשת בעולם, ובעיקר הבת הכי בן בשכונה. אמא, שהייתה נואשת מלדבר אתי על איך מתנהגות בנות, החליטה פשוט להלביש אותי ככה, שאולי אז אני אבין את ההבדל ואתנהג כמו שבנות צריכות להתנהג. באופן טבעי הפכו השמלות האלה לשדה קרב מתמשך בין שאיפתה של אמא לראות בי נסיכה לרצון שלי להיות בן, ומדי יום הן הובסו, יחד עם חלומותיה של אמא. כשהן נזרקו בערב לסל הכביסה, הן היו מוכתמות מבוץ וקרועות מטיפוס על עצים ומנפילות. בסוף היא ויתרה, אבל התחננה שלפחות באירועים חגיגיים אני אסכים ללבוש שמלה, וכיוון שהיא הייתה כל כך אומללה ובאירועים האלה לא היה אף אחד מהשכונה שיצחק עליי – הסכמתי.

ככה שלקראת החתונה של נינה, הבת דודה שלי, לא הייתה לי ברירה ונגררתי אחריה בכל המרכז של העיר, ומדדתי איזה אלף שמלות, שמכולן היא עשתה לי דווקא ובחרה את השמלה הכי מכוערת שהיא מצאה בחנות. מחאותיי היו נמרצות מאוד, אבל הסכם הוא הסכם, ונאלצתי לקבל עליי את הגורל האכזר שכפה עליי תחרה ורודה ושרוכים על הגב. חוץ מזה, היא גם רצתה לקנות לי נעליים עם עקבים ורק מזל גדול גרם לאבא לשמוע על התכנית הזדונית שלה והוא עצר אותה. בזבוז כסף מוחלט, הוא אמר. מזל שהוא מנהל חשבונות.

שכטר השביע אותי שאחביא בשבילו דברים טעימים, וכשנכנסנו לאולם שהיה מכוער להפליא, עם כל הקישוטים המצועצעים בצבעי לבן-ורוד, הייתי נחושה לעמוד בהבטחתי. מהר מאוד גיליתי שחוץ מאוכל מחלקים גם צעצועים לילדים: משרוקיות, משקפי שמש וכובעים מפלסטיק, ואני לקחתי כל מה שנתנו. כשרקדתי על שתי הרגליים השמאליות שלי כולם אמרו כמה אני חמודה ושאלו את אמא איפה השיגה כזאת שמלה מתוקה. אחרי שצבטו לי לחי אחת במקרה הטוב ואת שתיהן במקרה הרע, הם נתנו לי עוד צעצועים עד שמילאתי לגמרי את התיק של אמא, ובשביל זה הייתי מוכנה גם לספוג את הצביטה בישבן של דוד יעקב. ואז הגיע התור של הקינוחים ובלי שאמא שמה לב אכלתי שלוש חתיכות מהעוגת שוקולד ועוד אחת מהסורבה תות והפגנתי דבקות מושלמת במשימה כשהחבאתי בתיק של אמא עוגות, בשביל הילדים בשכונה, כולם צריכים ליהנות, לא רק שכטר.

בדרך הביתה הייתי כל כך עייפה שנרדמתי באוטו. כשהגענו סירבתי לקום. אמרתי לאמא שתשאיר אותי לישון באוטו, אבל היא התעקשה שאני צריכה לישון במיטה שלי. אני לא הבנתי למה, אבא פסק שלא בא בחשבון ובדיוק הב.מ.וו נכנסה לשכונה ובבת אחת שלושתנו העברנו אליה את תשומת הלב.

כנראה שהם רבו באוטו, כי עלמה יצאה בטריקת דלת. "עלמה, חכי רגע," שמעתי את הבס צועק. "תעצרי. תעצרי אני אומר לך!" הוא המשיך והיא התעלמה ממנו. הוא יצא מהמכונית והדף אותה. שמעתי את קריאת הכאב, אבל לא יכולתי לראות מה קורה כי היד של אמא הונחה לי על העיניים. חיכיתי שאבא יתערב ויצעק עליו שיעזוב את עלמה ויעוף לנו מהשכונה, אבל שום דבר כזה לא קרה. רגע ארוך קפאנו ליד המכונית שלנו, כשאת קולות הצפרדעים החליפו הקללות הרמות שהשמיע הבס.

נצח עבר עד שאמא הורידה את ידיה מפניי ואבא סינן, קדימה, בלי הצגות. כשחלפנו על פני הכניסה ראינו את עלמה והבס יושבים על הרצפה המלוכלכת של החדר מדרגות. שמעתי אותו אומר "אני מצטער", והיד של אמא משכה אותי חזק, כך שלא יכולתי להמשיך לשמוע. כן הספקתי להסתכל לאחור ולראות כתם סגול מתחת לעין הימנית של עלמה.

החורף הגיע, ושוב קיץ ושוב חורף, ועבים גדולים הקדירו את השמיים. אני כבר נכנעתי לאמא ושמלות חדשות נכנסו לארון שלי, ולבשתי אותן בלי שאף אחד הכריח אותי. מחשבה מעורפלת על זוג נעליים עם עקבים ליוותה אותי ובינתיים הקשבתי לשיחות של אמא עם השכנות.

"שמעת שעלמה חזרה אליו?"

"כן, הוא הציע לה נישואין."

"עם מי היא רוצה להתחתן?"

"עם טבעת כזאת גם את היית רוצה להתחתן."

"הוא בטלן חסר תקנה."

"היא מאמינה שתצליח לשנות אותו."

והוריה, שעברו בשביל שלובי זרוע במסלול טיולם היומי והקבוע, לא הבינו כלום, אז הם חייכו כמו מלכת יופי ונופפו לשכנות לשלום.

בערב, הפלתי "בטעות" את קערת הסוכר. אמא צעקה עליי שיש לי שתי ידיים שמאליות, מה שנכון רק לא במקרה הזה, ואני הצעתי בנדיבות לא אופיינית לגשת לשכנים ולבקש כוס סוכר. השכנה פתחה בנימוס את הדלת, ואני הגשתי לה את הכוס וגמגמתי: "סוכר… צריך…" למרות שאני דווקא כן יודעת עברית. בזמן שהפנתה אליי את הגב, התגנבתי לחדרה של עלמה. הצצתי בה עומדת מול המראה, לבושה בשמלה לבנה בלי שרוולים למרות הקור. היא אספה את השֵֹער ופיזרה אותו, הניחה אותו על הצד בזרוֹעות זרוּעות סימנים כחולים. פתאום חייכה. מתוך המראה היא ראתה את אִמהּ שמביטה בי מביטה בה.

"אני יפה בעינייך?" שאלה. ואני, שעד אותו רגע בכלל לא חשבתי עליה במושגים של יופי וכיעור, לקחתי את כוס הסוכר מאִמהּ וברחתי הביתה.

שבוע אחר-כך, ראיתי את עלמה יושבת על הספסל בחצר וספר סגור מונח על ירכיה. היא ליטפה אותו ברכות, אבל לא קראה בו, גופה שח כאדם מתפלל. רציתי נורא לגשת אליה ולהתנצל שלא עניתי לה. רציתי להגיד לה שהיא הכי יפה בעולם, אבל שכנה אחרת התיישבה לידה ותפסה לה את היד. "עשית את הדבר הנכון," שמעתי אותה אומרת בביטחון. "אם ככה הוא מתייחס אלייך עכשיו, מה היה אם הייתם מתחתנים?" היא חיבקה את עלמה ובקשה ממנה לעלות לבית, קר עכשיו, את תחלי. "ומה יהיה אם אף אחד לא יאהב אותי כמוהו?" שאלה וקמה, כי כבר הגשם התחיל לרדת והרטיב את הספר שלה.

מאוחר בערב הוא בא, אחרי שכבר חזרנו לבתים. שמעתי אותו דופק על דלת דירתה. "עלמה," קרא. הייתי באמצע ארוחת ערב, ואמא קלטה את הזווית שהעין שלי תפסה והזהירה אותי שלא אעז לקום מהשולחן. "אני רוצה לדבר אִתך," הוא צעק לעבר הדלת הנעולה ואני כבר לא התאפקתי ורצתי להציץ דרך חור המנעול אל פניו חרושות הקמטים, למרות שהיה רק בן עשרים ושש. "אני אשתנה, עלמה, אני מבטיח," הוא דפק על הדלת בקולי קולות. "בבקשה, אני יעשה מה שתגידי." גם איומים בעונשים חמורים לא הצליחו לנתק אותי מהחור של הדלת, ואמא ידעה שזה לא יעזור. "עלמה!" הוא צעק ובעט בקיר.

בלילה ההוא התעוררתי מצעקות שבר של איש בודד. "עלמה!" הוא צעק. רצתי אל החלון של הסלון, והוריי, לבושים בפיג'מה, התעוררו גם הם אל תוך המהומה. "עלמה!" הוא צעק והלך מסביב לרכב שלו. הוא מעד וקם והלך ומעד, עד שנפל על המדרכה.

"הוא מטורף," אמרה אמא. "הוא שיכור," תקן אבא ומטון דבריו לא הצלחתי להבין מה עדיף, להיות שיכור או להיות מטורף וחשבתי שבכלל יכול להיות שהוא גם וגם. גם בחלונות של השכנים נדלקו אורות וצעקות מילאו את החלל, אבל איש לא העז לרדת אליו. רגעים ארוכים הוא ישב על המדרכה בערב ההוא, ושום יד רכה לא הונחה על כתפו, ולא עזרה לו לקום, ולא ליוותה אותו למכוניתו.

בבוקר מצאנו גרפיטי שחור על קיר הבית:

עלמה, אני אוהב אותך

כל השכנים עמדו והסתכלו. ההורים של עלמה לא ידעו לקרוא עברית, אבל ידעו בדיוק על מה כולם מסתכלים וכבשו את מבטם ברצפה. עלמה לא הייתה שם ולא חזרה באותו יום והשכנות אמרו שהיא לא יודעת איפה לקבור את הבושה.

לא הבנתי למה היא צריכה בכלל לקבור משהו וכל הערב חיכיתי לקול צעדיה במדרגות. קיוויתי שהיא התקשרה להוריה להודיע שהיא מתעכבת והתלבטתי אם לשאול אותם, אבל אמא אמרה שזה לא מנומס להתערב בעניינים שהם לא שלי. בלילה, אחרי הפצרות רבות, הגיעה שעת ההשכבה ואמא דרשה שאעזוב את עמדת השמירה ליד החלון ואלך להתקלח. רק אז, כשכבר הייתי בפיג'מה מנומנמת, נשמעה דפיקה הססנית על הדלת. אביה של עלמה. הוא לא יודע לדבר עברית, רוצה לדבר עם המשטרה, למה הילדה שלו לא חזרה עדיין.

כל הלילה ריצדו אורות כחולים על קירות הבתים. שוטרים באו והלכו, שאלו, חקרו, חיפשו. סירבתי ללכת לבית הספר, רציתי לעזור לחפש. אמא הסכימה שאשאר בבית, אבל סירבה שאצטרף למחפשים. עמדתי עם שכטר והחבר'ה ליד הניידת וחיכינו. מדי פעם שמענו בקשר דיווחים. כוחות גדולים נקראו לסייע. ביערות הכרמל מצאו את הב.מ.וו. השחורה. "מצאנו אותה," שמענו בקשר. נשימת רווחה עברה בינינו וחלפה כמו שבאה. ידו לחצה על ההדק – פעמיים בשבילה ופעם בשבילו.

הלכתי הצידה, לקצה של השכונה, כי הייתי צריכה לקבור את הצער לפני שכולם יראו אותו. כשעמדתי על תלולית העפר הרגשתי את ידו החמה של שכטר נוגעת בי ואת שפתיו החמות על מצחי. התגלגלתי אל תוך חיבוקו, ולמרות שהוא בן נתתי לו לראות לי את הדמעות.

מתוך הספר "עולם הקשת בענן" (כתב, 2014)

לאתר של גל אלגר – "המכתבה"

ככתוב, עשה בי

 

מאת איריס אליה כהן

מַעֱשִׂים טוֹבִים                        

הִשְׁתַּמֵּשׁ בִּי בְּעִרְבּוּבְיָה.

עֲשֵׂה בִּי מִין

שֶׁאֵינוֹ בְּמִינוֹ.

עֲשֵׂה בִּי

אֶת הַדָּבָר עַצְמוֹ

כִּפְשׁוּטוֹ

וּכִלְשׁוֹנוֹ.

לְכִי לָךְ

 אֲנִי הוֹלֶכֶת, כַּכָּתוּב, מִמֶּנִּי

אֶל עַצְמִי, יְחִידָתִי

אֲשֶׁר מָצָאתִי

 

הָעֲנָנִים, כְּמוֹ יַלְדוּתִי, חוֹלְפִים

אֲבָל תָּמִיד כָּאן מֵעָלַי

 

כְּשֶׁנַּעֲשָׂה אָבִיךְ, אֵינִי רוֹאָה דָּבָר,

אֲנִי רוֹתֶמֶת אֶת כְּנָפַי, נוֹצָה

נוֹצָה, וְעָפָה

אֶל לִבְּךָ הַנָּח

כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ

בֵּין שַׁדַּי.

 

יֶלֶד

 וְלִפְעָמִים,

קְצָת אַחֲרֵי,

בְּעוֹד אַתָּה שָׂרוּעַ עַל גַּבְּךָ

נִשְׁקַּף אֵלַי פִּתְאֹם הַיֶּלֶד

שֶׁהָיִיתָ

 

הַזְּמַן הוֹלֵךְ

עַל קְצוֹת הַבְּהוֹנוֹת

הַתֹּם נִרְעַד בֵּין הָרִיסִים

כִּמְטֻטֶּלֶת

 

אֲנִי רוֹאָה אוֹתְךָ

דָּרוּךְ אֶל הַתִּקְרָה,

בְּגוֹב הַחַלּוֹנוֹת מַשָּׁק

כַּנְפֵי הַחֲסִידָה

הַמִּתְקָרֶבֶת

 

אַתָּה נִבְהָל. בְּדִמְיוֹנְךָ,

הִנֵּה הִיא מַשְׁלִיכָה עָלֵינוּ

יֶלֶד.

 

סִימָנִיָּה 
אַחֲרֵי שֶׁנִּתְעַלֵּס תִּקְרָא לִי שִׁיר

אֶפְשָׁר סִפּוּר. אַנִּיחַ אֶת

רָאשִׁי עָלֶיךָ, עַל עֵירֹם חָזְךָ, כְּרוּכָה רַכָּה

עֶרְיָה בֵּין הַזְּרוֹעוֹת

מִלִּים תָּמִיד הָיוּ לִי נְשִׁימוֹת וְדֹפֶק

הֵד גַּלֵי הַלֵּב בִּתְעָלוֹת הַשֶׁמַע

הָיֹה הָיִינוּ שְׁנַיִם, הָיֹה הָיָה לָךְ פַּעַם גֶּבֶר

שֶׁאָהַבְתְּ, הָיֹה הָיְתָה אִשָּׁה

וְרוּחַ דַּק דָּחוּק בֵּינוֹת דַּפֵּי הַגּוּף

מִצְטוֹפְפִים כְּשֶׁנִּתְאַהֵב עוֹד פַּעַם

עַד אֵין קֵץ

נַפְשִׁי בְּךָ כְּמוֹ סִימָנִיָּה

גַּם אִם אֶפְתַּח אוֹתְךָ בְּעוֹד שְׁלֹשִׁים שָׁנָה

אֵדַע אֵיפֹה הָיִיתִי

 

מתוך "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014).

דימוי: כרמלה קיט

הייד פארק

/

מאת תמרה אבנר

נפגשנו במסעדה יפנית על רחוב פיקדילי.

סימסמת לי את הכתובת, כשיצאת לרגע מהחדר במלון לברר משהו בקבלה ואשתך נותרה בחדר. כשנכנסתי, הבחנתי בפניך הסמוקות, במעיל הארוך והכהה, השמור לנסיעות לחו"ל, בקצוות החיוך בעיניים. עשינו את זה, בייב.

ישבנו על שרפרפים מוגבהים מסביב למסילה שנעה במתינות, ובחרנו מנות קטנות של דגי סלמון מעושן מהודקים היטב סביב אורז וירקות ואצה. הם נעו בקעריות צבעוניות על מסילה מעגלית ללא מוצא.

התאורה היתה צהבהבה, הרגשתי שאולי היא מחמיאה לגוון העור, אבל לא הייתי בטוחה.

את הדבר האמתי היחיד בחיי.

בגלל המילים האלה, או שמא בגלל התהום הפעורה מתחתן, אני מוכנה לעשות הכול. הכול, כולל לטוס איתך בטיסת בריטיש, לשבת בשורה שלפניכם בטיסה ולחוש את כפות רגליך מלחכות את שלי מתחת למושב. הכול, כולל להסתובב לבד במשך היום ברחבי העיר, להעביר את הזמן עד הפגישה המאוחרת בלילה, באחת המסעדות שבחרת בקפידה ממדריך ה"מישלן" החדש, או אצלי בחדר 916.

מיטה גדולה במיוחד מוצבת בלבו של חדר 916.

בחדר האמבטיה הקטן הצמוד לחדר מילאתי אמבטיה חמה. שקעתי בקצף וחשבתי על הטירוף שבכל זה. כבר שמונה שנים שאנחנו ביחד – נפגשים פעם או פעמיים בשבוע, בתי קפה, מסעדות ובעיקר חדרי מלון או חדרי אירוח שצצים בשפלה כמו קני קוקיות, וזוגות לא חוקיים כמונו שוכרים את שירותיהם למשך שעה-שעתיים ולאחר מכן מסתננים בהתגנבות יחידים אל הרכבים החונים כמו סוסים במגרש החנייה, אל חייהם הגלויים לעין השמש. כשיצאתי גאו המים באמבטיה הקטנה והחדר כולו הוצף.

אנחנו מתחבקים, מתקרבים לנשיקה, אני נשענת לאחור, אתה רוכן מעלי, חופן את שד שמאל, מחלץ אותו מהחזייה שכל כך הקפדתי לבחור.

זה הדבר היחידי ששווה לחיות למענו, אתה אומר, והפטמה מלטפת לך את הלחי.

אני חושבת על המשפט הזה, על המשפטים האלה שלך, על מה שזה אומר עלינו. אני כנראה מהרהרת בזה יתר על המידה, כי פתאום אתה שואל אם אני עוד אוהבת. "אולי את כבר לא אוהבת כמו פעם," אתה מציע.

אני מהדקת אותך אלי.

הבשר בינינו רך כמו דג נא.

למחרת אני קמה מאוחר. לשווא אני סורקת את חדר האוכל במבט, מחפשת את דמותך בין הטוסט, החמאה, הריבה, הביצים והנקניק.

נפתחה תערוכה חדשה ב"סַמֶרְסֵט האוּס" של אמן קוריאני שכוכבו דרך. אני נוסעת לשם ב"טיוב". באחד מחדרי המיצגים מוצג אוסף של בתי בובות, שאותם הוא אסף מכול רחבי העולם. הם ניצבים על פלטפורמות דמויות רחובות צפופים. עיירת בובות. אני סובבת בין הבתים המרוהטים, כל אחד על פי טעמו של בעל הבית הווירטואלי. שולחנות וכיסאות כפריים, מחצלות קש, ארונות מעוצבים, כיורים, אסלות, עגלות בובות, סירים, מחבתות, אפילו מזלגות, סכינים וכפות. הכול מיניאטורי. אין נפש חיה. עיר רפאים של בובות.

בכל שעה עגולה, השומר בפתח האולם מכבה את האורות למשך חמש דקות. הבתים עומדים על תילם, נרעדים, מוארים באורות פנימיים זעירים, כל כך פגיעים. השבירות שעולה מהם מתדפקת אצלי על קירות החזה. אני יוצאת בבהילות לאולם הבא, מותירה מאחורי את הבתים הגוועים בחמימות של עצמם.

אני חיה לבד, מפזרת כוסות גבוהות ובדלי סיגריות בכל הבית. על שולחן הכתיבה, על שולחן הקפה בסלון, במרפסת, אפילו בחדר האמבטיה. על שפתם מוטבעת תמיד חותמת השפתיים. חותמת לשממה. קריאת אזהרה לכל הילדות הקטנות שמשחקות בבתי בובות ומחלקות תה לאהוביהן המדומים בספלי פורצלן זעירים.

מעולם לא נישאתי. באביב האחרון חגגתי שלושים ושבע. הבאת לי במתנה טבעת עם יהלומים קטנים שמסודרים בשתי שורות. שבועיים לפני כן אספת מהשידה לצד המיטה שלי שתי טבעות וביקשת אותן למשמרת. זה היה בשביל המידה. הכול כל כך מתוכנן אצלך ואני אפילו לא ידעתי לשאול כמה קראט.

בלילה השני אנחנו נפגשים מאוחר מאוד, אצלי ב-916. לא יכולת להתפנות קודם. חודשיים לאחר שהכרנו אשתך חלתה בטרשת נפוצה. אני לא יכולה להימנע מלחשוב שהיא עשתה את זה בכוונה. מאז היא תלויה בך עוד יותר. אתה לוקח אותה פעם בשנה, בדיוק באותו התאריך, בחמישה-עשר בנובמבר ללונדון. אתה מתעקש שזה לא תאריך שבא לציין אירוע מיוחד – לא יום הולדת שלה או יום נישואין. אתה אומר שזה מין מנהג שלכם, רק שהפעם הדמות שלי מצלה עליכם. בדרך כלל אשתך תשושה בשעות הערב המוקדמות, מה שמאפשר לך לצאת. הפעם היא ביקשה שתישאר עוד. אתה נענית ופינית לי זמן לכבס ביד את הגרביונים מאתמול ומהיום שתלויים עכשיו לייבוש על החוט הדק שמתחתי בין שני קירות בחדר האמבטיה הצפוף.

מעשה האהבה אורך כשעה. אחר כך אני קמה לשטוף את עצמי, לא מדליקה את האור. אני מביטה בצללים המתארכים של גרבי הניילון התלויים לייבוש. אני חוזרת למיטה.

אני בת הנחש. אני לא צלע מבית החזה שלך. אני בוחרת בך שוב ושוב.

אני בוחרת להרע לה.

אלה דברים שאני לעולם לא מספרת לך.

אני מספרת לך שקראתי בעמוד האחרון של "הארץ" על מחקר שנערך לאחרונה בקרב אנשים שניסו להתאבד בקפיצה ממקום גבוה. כל המתאבדים הנכשלים הודו שברגע שקפצו אל מותם עברו בהם הרהורי חרטה. אחד מהם, שבאופן פלאי נותר בחיים פעמיים לאחר כזאת קפיצה – בפעם הראשונה נחת על משאית מזרנים, ובשנייה נתפס הבגד על זיז שבלט מאחד החלונות ובלם את נחיתתו – אמר שהחיים ניתנו לו במתנה. צחקת. אחר כך שאלת אותי אם אני מכירה את הבדיחה על ההוא שקפץ מהקומה השתים-עשרה ובדרכו מטה, שאל אותו האיש בחלון הקומה החמישית לשלומו, והוא ענה, "בינתיים הכול בסדר."

התגובה המבודחת הזאת לא היתה מה שרציתי לשמוע ממך.

ביציאה מן החדר, רגע לפני שלבשת את המעיל הארוך ההוא, שאלת אם אני עדיין כותבת. כבר שנים אני כותבת שירים, ומעולם לא עשיתי אתם דבר. בהתחלה, לפני שמונה שנים, הראיתי לך את הקובץ שכרכתי בחובבנות באחד מבתי הדפוס בעיר. אמרת שהם מכשפים.

לא ידעתי בדיוק מה לענות, הייתי מנומנמת, ולמען האמת קצת כעוסה על זה שעכשיו אתה בדרכך אליה, לסוויטה שלכם. הפרחתי לעברך נשיקה באוויר ונצמדתי מאוד אל הקיר.

לא הצלחתי להירדם. הרהרתי באשתך שישנה בחדר 1099 – סוויטת דלוקס – וגם חשבתי לומר לך למחרת שזה מוזר, שהביטוי נשמע באנגלית כמו שם של קינוח מתוק. ידעתי שהאנקדוטה תמצא חן בעיניך, ורציתי להסב לך נחת, כנגד הכעס שקינן בי. מצד שני, חשבתי שלא התביישתי בכלל בסימני החרא שדבקו באסלה ושאתה ראית בהם דווקא עדות לאהבה חסרת גבולות.

למחרת, יום ראשון, יצאתי מוקדם, כדי שלא להתאכזב מלא לפגוש אותך ולו רק בהצטלבות המבט בחדר האוכל.

עשיתי את דרכי להייד פארק ברגל. לפינה. הוצאתי סיגריה ארוכה ועישנתי במתינות לאורך המונולוג שמישהו שעמד על ארגז נאם בהתרגשות. מדי פעם איפרתי על הדשא. לפנות בוקר, כשסוף סוף נרדמתי, חלמתי שאני מתרחקת מבית כפרי בקרחת יער, שולחת מבט אחרון ורואה אותו מבליח באש בין העצים, הולך וכבה ברמץ של עצמו. כיביתי את הסיגריה ודרכתי פעם אחר פעם בחרטום המגף על חותמת השפתון שכִּתרה את ראשה.

שוטטתי בפארק. מעבר לרחוב עצרתי ב Pret-a-Manger  וקניתי כריך סלומון מעושן וגרגר נחלים. "לקחת או לשבת?" שאלה אותי הבחורה המלוכסנת בדלפק. חזרתי לפארק והתיישבתי על ספסל אחר. ספרתי את הקלוריות שאכלתי עד עכשיו. נזכרתי איך פעם סיפרת לי שקראת על מישהי באמריקה ששמונה שנים יושבת מדי יום על גדות הנהר וסופרת את דגי הסלמון הנכחדים שקופצים נגד הזרם. חשבתי שבוודאי גם אתה יכולת להיות משורר. מוזר איך שמכל האפשרויות בחרת דווקא בעבודה משרדית אפרורית.

פשפשתי בתיק ופשפשתי ולא מצאתי. כן מצאתי עט וערכת תפירה מהמלון, שאותה השלכתי ברגע של היסח הדעת לתוכו. זה כמעט שנה שאני לא כותבת. אבל הנה עכשיו התחלתי לכתוב, שיר בלי בתים, ככה מתלהט ומתבדר בין המילים המודפסות של ערכת התפירה. בערב אספר לך איך תפרתי לי שירים בחוט מכלב בפארק שבאנגלית הוא נשמע כמו הפארק של אלו המסתתרים כל חייהם מעיניהם של שוכני בתי הקבע.

הפגישה האחרונה היתה בבר מקומי. הגשת לי פרח אדום מלֶבֶד, סיכה שהאנגלים עונדים כל שנה, באמצע נובמבר לזכר החייל האלמוני, המחולקת להם ברכבת התחתית.

ענדת לי אותו על דש חולצת הקטיפה. שתית בירה, ואני ­­– כוס יין לבן.

"מה עשיתְ היום, בייב?"

"אני כבר לא כותבת בכלל," אני משיבה. הכתיבה, שפעם שחתה בעורקיי כמו להקת דגים, נכחדה.

"לקח לך הרבה זמן לענות על השאלה," אתה מחייך.

לא היה לי ברור אם עלי להיעלב או לא. אז שתקתי.

בכניסה למלון הקפדת שניכנס בהפרש של כמה דקות זה מזה. אי אפשר לדעת, אמרת, לעולם אי אפשר להיות זהירים מדי. שוב התגנבות יחידים, והכתם הזה ששוב מתגנב אצלי כמו מים עכורים אל החדרים הפנימיים של אניית משא.

שכבתי במיטה כמו ארנק שנפל בטעות מהתיק; כל תכולתו מפוזרת מסביבי. לא רציתי לפתוח לך, אבל בכל זאת פתחתי. לא ידעתי אם לתת לך להיכנס או לא. עמדנו בכניסה. חיכיתי לראות אם האישה מהבית העשוי לבנים תקרא לך לחזור מהאורווה.

כשגמרנו, שלחתי מבט אל קפלי הווילון הכבד, שביניהם נצנצו אורות הרחוב. מוזר איך בכל זאת אני חוזרת ונותנת אמון במי שמעז להתקרב, נותנת לו להגיע עד מתחת לפרח הלבד, מתחת לחולצת הקטיפה, לגעת בתקווה שמדי פעם עוד מניצה בי, שיום אחד זה יקרה לנו. מוזר, אבל הרגשתי כאילו שזה רגע של חסד שלא יחזור עוד ושיש לשמור עליו, לכסות עליו היטב. אוצר שלי, ככה אמרת כשהתחפרת בין השדיים שלי. בגלל זה הייתי מוכנה. בגלל המשפטים האלה הייתי.

אחרי שהלכת ניסיתי להיכנס לראש שלך: בינתיים הכול עוד בסדר. עדיין לא הגענו לקרקע, אנחנו עדיין חולפים מול חלון הקומה החמישית בדרך המאיצה מטה.

למחרת, ב"דיוטי-פרי" אנחנו מסתחררים יחד כמו משולש שאחת מצלעותיו חורגת במיוחד, בין החנויות. באחת מהן אני מבחינה בשניכם. אתם בוחנים איזה פריט דרך הזכוכית בדלפק התצוגה. אני לא יודעת מה. אני מתקרבת. אתה לא מבחין בי, אומר לה, "אז איזה את בוחרת?"

בטיסה, כשהאורות כבו – הדיילים מנסים לתפוס תנומה והנוסעים ישנים או צופים בסרט שהוקרן בטיסה הלוך – אני חולפת בדרכי לשירותים במעבר שלך. 22 c  ו  d. ראשה מורכן, שלך מוסט לאחור, פיך פעור כמו לוע של דג. אתם ישנים, נושמים כל כך יחד.

דקירת הצלע, כמו סיכה חדה, ברֵאה השמאלית שלי.

עבודת צילום של האמנית לאורה מאקאברסקו

cropped-GALINBALNEWJPG.jpg

תיבת הפנדורה הנשית

מאת: גל אלגר

הספרות לא רק משקפת את התודעה הפרטית והלאומית, היא גם יוצרת ומעצבת אותם. הנרטיב המסורתי של כתיבה נשית מגביל את האפשרויות העומדות בפני האישה לאחת: עלילת נישואים, שבה מחכה האישה שמישהו יחשוק בה, יתחתן איתה ובהמשך יישא אותה ואולי גם ייטוש אותה. בפני הגבר, לעומת זאת, פתוחה עלילת המסע המאפשרת לו לעשות אינספור מעשים, אשר באמצעותם יגשים את עצמו (רתוק, 1994). להמשיך לקרוא