ארכיון חודשי: ינואר 2015

סוס התודעה

.

מאת ריקי דסקל

 

הִיא מְדַבֶּרֶת וּמְדַבֶּרֶת וּמְדַבֶּרֶת

מְדַבֶּרֶת  עַצְמָהּ לָדַעַת

וְהַדִּבּוּרִים וְהַדִּבּוּרִים  וְהַדִּבּוּרִים

מַרְחִיקִים אֶת הַצַּעַר רַק רֶגַע

מַרְחִיקִים אֶת הָעֶלְבּוֹן רַק רֶגַע

מַרְחִיקִים אֶת חֹסֶר הָאוֹנִים רַק רֶגַע

מַרְחִיקִים אֶת הַהַשְׁפָּלָה וְהַדְּחִיָּה וְהַתִּסְכּוּל וְהַלַּעַג רַק רֶגַע

מַרְחִיקִים אֶת הַשֵּׂעָר הַמַּלְבִּין וְאֶת הָעוֹר הַמִּתְרַפֵּט אֶת הָעֵינַיִם הַשּׁוֹקְעוֹת וְהַיָּדַיִם

הַמִּתְדַּלְדְּלוֹת רַק רֶגַע, אֶת הַדִּמּוּי וְאֶת הָעַצְמִי

וְאֶת הַכְּאֵב וְאֶת הַכְּאֵב וְאֶת הַכְּאֵב רַק רֶגַע רַק רֶגַע רַק רֶגַע

גַּם אִם לֹא תִּתְפְּסִי אֶת הַפַּרְפַּר הוּא יָמוּת  תּוֹךְ עשרים וארבע שָׁעוֹת.

אַתְּ רוֹצָה לְאַלֵּף אֶת הַתּוֹדָעָה וְלִרְכֹּב עָלֶיהָ כְּאִלּוּ הָיְתָה סוּס עֵץ.

אֲבָל לַסּוּס זַיִן עֲנָק וּבֵיצִים שְׁרִירִיּוֹת הוּא  ס  ו  ס

וְאֶת הַתּוֹדָעָה לֹא צָרִיךְ לְאַלֵּף צָרִיךְ לִפְרֹס כְּמוֹ

שֶׁפּוֹרְשים שְׂמִיכַת פִּיקה עַל חוֹל .

 .

אֲנִי מְבִיאָה אֲנִי מְבִיאָה אֲנִי מְבִיאָה

אֶת הַיֵּשׁוּת הַמַּקְשִׁיבָה אֶת הַיֵּשׁוּת הַמַּקְשִׁיבָה אֶת הַיֵּשׁוּת הַמַּקְשִׁיבָה

וְנוֹתֶנֶת לָהּ מָקוֹם  נוֹתֶנֶת לָהּ מָקוֹם  נוֹתֶנֶת לָהּ מ

אֲחוֹתִי, הַיֵּשׁוּת הַמַּקְשִׁיבָה חֵרֶשֶׁת , אָזְנֶיהָ סְתוּמוֹת מִשַּׁעֲוָה בַּת אַלְפַּיִם.

אֲבָל רֶגַע, אֲנִי אַקְשִׁיב אֲנִי אַקְשִׁיב

שֶׁקֶט , אֲנִי מַקְשִׁיבָה, שִׂימוּ לֵב כַּמָּה אֲנִי יָפֶה  מַקְשִׁיבָה, שִׂימוּ לֵב כַּמָּה אֲנִי יָפָה  כְּשֶׁאֲנִי מַקְשִׁיבָה

כַּמָּה אֲנִי נִפְלָאָה כְּשֶׁאֲנִי מַקְשִׁיבָה כַּמָּה אני אני אני אני אני אנייייייי

בּוֹאוֹ, בּוֹאוֹ, בּוֹאוֹ, תַּקְשִׁיבוּ גַּם אַתֶּן לְסוּס הַתּוֹדָעָה שֶׁלָּכֶן

אַל תִּפְחֲדוּ מִמֶּנּוּ גַּם אִם  יִגְרֹר אֶתְכֶן לִשְׂדוֹת הַכְּאֵב וְהַפַּחַד , הַצַּעַר וְחֶרְדַת הַמָּוֶת.

שָׁם תַּעֲשׂוּ כְּלִי מֵהַכְּאֵב, תַּעֲשׂוּ כְּלִי מֵהַפַּחַד וּכְכָל שֶׁהֵם יִהְיוּ גְּדוֹלִים יוֹתֵר

כָּךְ הַכְּלִי יִהְיֶה עָמֹק יוֹתֵר , רָחָב יוֹתֵר, אֵיזֶה כְּאֵב נִפְלָא יֵשׁ לָכֵן כמה הוא מִשְׁתַּלֵּם

אַתֶּן חַיָּבוֹת כְּאֵב כִּי אִם לֹא יִהְיֶה לָכֵן כְּאֵב  לֹא תּוּכְלוּ לַעֲשׂוֹת כְּלִי, וְאִם לֹא יִהְיֶה לָכֵן כְּלִי לֹא

תִּהְיֶה לָכֶן אַהֲבָה  נְקֻדָּה

לֹא תִּהְיֶה לָכֵן אַהֲבָה אִם לֹא יִהְיֶה לָכֵן כְּלִי  נְקֻדָּה נקודה נקודה

רֶגַע, רֶגַע רֶגַע רֶגַע, אֲנִי מֻכְרָחָה לִנְשֹׁם אֲנִי מֻכְרָחָה לִנְשֹׁם

אֲנִי מֻכְרָחָה לִנְשֹׁם בִּשְׁבִיל לִשְׁמֹעַ אֶת הַכְּאֵב שֶׁלִּי

בִּשְׁבִיל לִשְׁמֹעַ אֶת הַתִּזְמֹרֶת שֶׁלִּי מְנַגֶּנֶת הוֹ כַּמָּה אֲנִי אוֹהֶבֶת לִשְׁמֹעַ אֶת הַתִּזְמֹרֶת שֶׁלִּי מְנַגֶּנֶת

הֵנָּה הִנֵּה הַמְּנַצֵּחַ, הִנֵּה הַמְּנַצֵּחַ , הוּא מְנַצֵּחַ עַל הַתִּזְמֹרֶת הַנִּפְלָאָה שֶׁלִּי , הִנֵּה הַמְּנַצֵּחַ שֶׁלִּי

הִנֵּה הוּא מַגִּיעַ

.

הַסּוּס שֶׁלִּי הַסּוּס שֶׁלִּי הַסּוּס שֶׁלִּי

אֲנִי סוֹגֶרֶת עָלָיו אֶת שְׁתֵּי רַגְלַי

וְהוּא נִכְנַע לִלְפִיתָתִי

אֲנִי מַרְגִּישָׁה אֶת עוֹרוֹ הַחוּם הֶחָלָק הַמָּתוּחַ

רוֹטֵט אֶל פְּנִים יְרֵכַי  חַי חַי

אִלַּפְתִּי אוֹתְךָ סוס שֶׁלִּי אִלַּפְתִּי אוֹתְךָ סוּס שֶׁלִּי וְקָרָאתִי לְךָ

תּודָעָעָעָעָעָעָההה

 

שירת אישה-פרופיל

 

לִילִית רַק שׂוֹרֶדֶת, רַק צוּף

.

מאת מאיה ויינברג

יונקת- דבש

 

כְּשְהָיִיתִּי צִיפּוֹר

יוֹנֶקֶת דְבַש הָיִיתִּי

רַק צוּף

אֵין דָבָר כַּזֶה

מָתוֹק מִדַי

קְטַנָּה וּמְהִירַה

כִּמְעַט קְווַנְטִית

רֶגַע כַּאן ורֶגַע אַחֶרֶת

בְּמֶטַבּוֹלִיזְם פִּלְאִי

אִי אֶפְשָר הָיָה לִתְּפוֹס אוֹתִּי

 

 

הנפש

 

הַנֶּפֶשׁ כְּמוֹ כַּלְבָּה

פִּתְאוֹם מְבַקֶּשֶׁת לְצֵאת

זְקוּקָה לִדְבַר מָה

שֶׁאֵין בַּבַּיִת

הַיֵּצֶר פּוֹעֵם בְּחָזֶה

הוֹפֵךְ אוֹתָהּ עַל גַּבָּה

חָזָק מְמַנָּה

הִיא מְגָרֶדֶת אֶת הַדֶּלֶת

לָלֶכֶת לְמָקוֹם אַחֵר.

מְבֻיֶּתֶת כְּבָר אֶלֶף שָׁנָה

(אוֹ כָּךְ זֶה נִרְאֶה)

אַךְ זוֹכֶרֶת הֵיטֵב אֵיךְ פַּעַם הָיְתָה זְאֵב

אַחַת לִתְקוּפָה חַיֶּבֶת

לִנְהֹם, לִנְשֹׁךְ

לְהיטָרֵף

לְהִסְתּוֹבֵב בָּרְחוֹבוֹת, לֶאֱכֹל מֵהַפַּחִים

לִהְיוֹת נִרְדֶּפֶת, רַק שׂוֹרֶדֶת

לֹא יוֹתֵר

עֵד שֶׁתֶּחֱלֶה, שֶׁתִּהְיֶה אֻמְלָלָה

וְשׁוּב לְהִתְחַנֵּף לְזָר שֶׁיְּלַטֵּף

שָׁכְחָה כַּמָּה טוֹב הָיָה לָהּ הַכַּלְבָּה

הִיא עוֹד תַּחֲזֹר עַל אַרְבַּע

הִיא יוֹדַעַת אֶת זֶה.

 

 

לִילִית מְצוּיָה

 

אֲנִי לִילִית מְצוּיָה

וְאֵין לִי דָּבָר לְהַפְסִיד

הָעֶרֶב כְּשֶׁאֲנִי רְעֵבָה.

הָרֹאשׁ עָגֹל, הָעֵינַיִם  שְׁחֹרוֹת

הַקְּרִיאוֹת חַדּוֹת, בְּרוּרוֹת וְקוֹרְעוֹת.

אֵינִי מְרַחֶמֶת וְאֵין לִי צֹרֶךְ

וְלֹא אֶתֵּן  דָּבָר בִּתְמוּרָה.

הַלַּיְלָה כֵּהֶה וּמִתְאָרֵךְ

הַיַּעַר נִפְתַּח וּמִתְרַחֵב

וְאֵין בּוֹדֵד כְּמִי

שֶׁרוֹאֶה אֶת הַכֹּל הֵיטֵב,

וְאֵינוֹ נִרְאֶה.

 

אבנים (שיר לכת)

 

חֲרָטוֹת הֵן כְּמוֹ אֲבָנִים

אֶפְשָׁר לַהֲפֹךְ בָּהֶן

בַּיָּד הַחֲשׂוּפָה

לֶאֱמֹד אֶת הַמִּשְׁקָל

לְלַטֵּף אֶת הַשְּׁבִירָה

אָבֵל הֵן נִשְׁאָרוֹת קָרוֹת

כְּבֵדוֹת, חֲצוּבוֹת הֵיטֵב

מֵהַחֹמֶר שֶׁל עַצְמָן.

מוּטָב להניחן בַּצַּד

הֵן הַמְּרַצְּפוֹת אֶת הַדֶּרֶךְ.

לְתַת לְרוּחַ, לְשֶׁמֶשׁ

לַבְּלָיָּה הַטִּבְעִית – לְרַכֵּך,

לְוַתֵּר עֲלֵיהֶן

כָּךְ

שירת אישה-פרופיל

שאמא פעם אהבה

.    

מאת שרון גרינברג ליאור

 

כבר יורדים תלבשי את הסוודר, היא אומרת לקטנה כשהיא סובבת במגרש. היא חשבה שמצאה חניה קרובה ואמרה לבנות, איזה מצחיקים אנשים, שחונים דווקא רחוק ולא פה. אבל איש עם כרס נפנף לה בידיים, וכשפתחה חלון אמר, פה זה רק להעמסה, את לא יודעת? והיא חזרה להסתובב במעגלים במגרש העמוס.

מה את עושה, מתעצבנת הגדולה. אמא, היא הרביצה לי! את התחלת. לא התחלתי, זה היד שלי פגעה בך במקרה, כששמתי סוודר, עונה הקטנה ביללה. תיכף בטח תתחיל לבכות. היא מתחילה.

עוד לא הגענו ואתן כבר רבות, היא מנסה להחניק את הייאוש שבקולה.

זה בגללך, רוטנת הקטנה, בבת אחת מפסיקה את הבכי. את אמרת לי ללבוש סוודר.

שקט כבר, יא מעצבנת, אומרת הגדולה, כשהיא מצליחה למצוא חניה יחידה בין שני רכבי שטח אחרים. אמצע שבוע, והכל מלא. לך תבין.

די בנות, אני צריכה להתרכז,

היא מנסה לתמרן את הג'יפ אל המרווח המצומצם.

דרך המראה היא קולטת את גלגול העיניים של הגדולה והחיוך של הקטנה.

ברגע שהיא מכבה את המנוע הן כבר קופצות החוצה. אל תברחו לי! תראו כמה אנשים.

יאללה, אמא, אומרת הגדולה, בואי כבר. היא פותחת את הפליז שלה, שיראו את החולצה החדשה. היא מתאפקת לא להעיר לה לסגור, אוספת את התיק, בודקת שסגרו את הפקק על בקבוק המים ששתו בדרך.

קודם ניכנס למשחקייה, הגדולה מסבירה לקטנה. ואחר כך לאולם, כי יש שם אולם אמיתי של סרטים.

עם פופקורן? שואלת הקטנה,

נראה לך? היא נותנת בה מבט מזלזל, מוסיפה בטון ידעני, במשחקייה מותר רק לכמה זמן. אז אני אעשה לך הפעלה.

הקטנה תולה בה עיניים מעריצות.

כשאמא תגמור את הסיבוב ותמצא את המקום של המדפים ואנחנו נגמור עם המשחקייה והסרט, היא תיקח אותנו למעלה.

אבל זה בשביל החדר שלי! הקטנה שוב מייללת.

נו מפגרת, הגדולה דוחפת אותה קדימה בחוסר סבלנות, בגלל זה היא תבוא לקרוא לנו.

מאיה, למה את דוחפת אותה? עוד תפילי אותה לשלולית, היא מנסה להדביק אותן.

היא דחפה אותי! הקטנה מייללת.

היא נאנחת ובודקת שהארנק ורשימת המידות של המדפים אצלה בתיק.

בפנים היא לוקחת שק בד כחול, תוהה איך תכניס אליו את המדפים. מתחילה להצטער שלא חיכתה ליום שנתי יתפנה בו. אבל כמה אפשר לחכות, שבועות שהספרים של הקטנה מכסים את הרצפה בחדר החדש.

המשחקייה מלאה והן ממתינות בתור. אז מגלות שרק הקטנה יכולה להיכנס, הגדולה גבוהה מידי. הקטנה מייללת שהיא לא רוצה להיכנס לבד, חוץ מזה, הגדולה הבטיחה לה הפעלה.

בואי כבר קרצייה, הגדולה מושכת אותה אל האולם. היא נכנסת אחריהן. רק ילד אחד יושב בחושך. אוכל חטיף משקית. הן מסתכלות עליו והיא יודעת שהן תיכף יבקשו.

אין פה סרט? הגדולה שואלת והילד מושך בכתפיו. היא מחפשת איתן איש צוות שיסביר להן מה קורה.

עכשיו אין, עונה לה בחורה ממהרת וכשהיא רוצה לשאול מתי יהיה, היא נעלמת לקומה השנייה.

הן עולות למעלה, איזה כיף! מדרגות נעות! שמחה הקטנה, והלב שלה נצבט. כמה קל לשמח את הילדה הזו. גם הגדולה נהנית, אבל לא מראה. היא רואה את הפנים שלה שנפתחים אל הצבעים שהן פוגשות בקומה העליונה. כמה היא יפה כשהיא מוותרת על ההבעה הזעופה, ואפשר לראות לה את העיניים.

יש פה מפה ועפרון, הגדולה לוקחת.

אל תיקחי סתם, תשאלי אם אפשר, היא אומרת לגדולה שמגלגלת עיניים. אמא, יכעסו על מאיה? לקטנה כבר יש דמעות בעיניים.

הנה, הגדולה מתעלמת משתיהן, ריהוט לבית ומדפים נמצא כאן. היא מראה להן על המפה ומובילה אותן בבטחה בין הרהיטים. חוש התמצאות כמו של נתי, היא חושבת.

הן מגיעות לאזור של המדפים. הקטנה מתרגשת, ברקע היא רואה בתים קטנים של משחק, וצעצועים לילדים.

אנחנו לא הולכים לשם עכשיו, היא אומרת, קודם נגמור עם המדפים.

הן מביטות על הקיר, בוחנות את כל סוגי המדפים. כזה אני רוצה, מצביעה הקטנה, מה קרה לך אומרת הגדולה, את לא רואה שזה לחדר של גדולים? הקטנה מושכת בכתפיים, הנה, חמודה, היא אומרת לה. זה יתאים. הקטנה לא רוצה שידה. הם דיברו על מדפים תלויים על קיר. למה, היא מנסה לשכנע אותה, ומראה לה איך אפשר לשים את השידה על הצד, ולמלא אותה משני הכיוונים. הקטנה מאוכזבת. זה לא מה שהיא חשבה. היא מתחילה לבכות. הגדולה אומרת לה שתסתום או שהיא כבר תיתן לה. די בנות, היא מבקשת. מניחה מידה את השק הכחול. בואי נראה מה יש עוד. בסוף הקטנה מסכימה לשידה, אבל רק בצבע אדום. היא מנסה לדמיין את השידה האדומה עומדת בחדר החדש של הקטנה, מסתירה את המיטה. זה יחסום את כל החדר? אם רק נתי היה פה, הוא אמר לה לקחת מידות עומק וגובה וטווחי ביטחון והיא חשבה שלא צריך.

בסדר, היא אומרת, בואו נחפש עזרה.

אני חושב שהאדומה חסרה במלאי, אומר מוכר בחולצה כחולה. אולי תברר? היא מבקשת, אני מגיעה מרחוק. הוא קורא למנהל המחלקה.

הוא מתקרב אליהם, גם הוא לבוש בחולצה הכחולה. לפי ההליכה שלו היא רואה שהוא לא ממש צעיר. בערך בגילה. למה מכריחים אותם ללבוש את זה? הם לא רואים שזה מגוחך?

הוא מתקרב. משהו מציק לה ורק כשהוא עומד מולה, מתחת למפרצים העמוקים, בין הקמטים, היא מזהה. העיניים כחולות באותו צבע וגם המבט.

הוא מחייך אליה. גם החיוך לא השתנה.

גלי.

היא מהנהנת, למרות שלא שאל.

שלום יוב.

הוא מושיט לה יד. אין טבעת. פרק היד נגלה ולהרף עין היא חושבת שהיא רואה משהו דק מלבין שם. צלקת? הוא מושך את השרוול מטה. היא לוקחת את כף ידו בידה ועוזבת.

הילדות שנמרחו על ספת התצוגה מזדקפות ומביטות בו. הוא מביט בהן ושוב בה.

שלך? הוא שואל והיא מהנהנת. רואים. הוא אומר.

אתה עובד כאן? היא שואלת ומיד מתחרטת, שאלה מטופשת.

הוא מהנהן, לא מוטרד מהשאלה.

אבל הדוקטורט?

בסוף עזבתי, הוא אומר.

אבל כמעט גמרת,

כמעט.

וניבאו לך כזה עתיד.

הוא מחייך. לא נראה מובך מהשיחה. היא רוצה להפסיק לשאול. לא מצליחה.

אבל אתה עילוי במתמטיקה, והמחקר שלך.

זה לא נתן לי את התשובות שחיפשתי.

ונתנו לך ללכת?

את רואה.

ופה מצאת תשובות?

לפעמים.

היא מסובבת את הטבעת עם היהלום הגדול על אצבעה. בהתחלה רצתה להגיד לנתי שילכו להחליף. אחר כך התרגלה לענוד תכשיטים שהיא לא אוהבת.

אמא בואי, הגדולה קופצת פתאום מהספה ומתייצבת על ידה. הקטנה קמה אחריה. מרימה אליה לה יד.

הוא מביט בהן. מחייך.

ילדות יפות. גדולות.

היא מסמיקה.

הגשמת את החלומות שלך? פאריז? לימודים קלאסיים בסורבון?

לא. היא אומרת. היה קשה עם השפה. וקר. חזרתי באמצע סמסטר.

באמת? אבל רצית את זה כל כך.

הוא מביט בנעליו. ופתאום תוקע בה מבט כחול. לא ממוגן.

לא התקשרתְ. נכון, כמו שאמרנו?

הפלורוצנט מסנוור אותה, היא עוצמת עיניים. זזה לנקודה אחרת.

הכרתי אותו על הטיסה בחזרה.

הוא מהנהן. איך קוראים לו?

נתי. נתן.

אמא בואי, הקטנה מושכת לה ביד, והגדולה מתנדנדת מרגל לרגל ואומרת, נו כבר, בואי, יתחילו את הסרט.

לכו, הוא אומר. אתן ממהרות. עיניה נתלות בעיניו.

היד שלה נשלחת מעצמה ונוגעת לו בלחי. יש לו זיפים. עדיין שונא להתגלח בבוקר.

להתראות.

היא נמשכת אחריהן והוא אומר, ביי גלי, שלום ילדות, תשמרו על אמא שלכן. ולפני שהקטנה סוחבת אותה מחוץ לטווח הראייה שלו, הוא מספיק להגיד, יש לו מזל לנתי שלך. הוא בטח יודע שיש לו.

היא ממשיכה להיגרר אחרי הילדות. הגדולה שואלת מה הוא אמר על השידה האדומה. לא שאלתי, היא  נבהלת. מצפה שהגדולה תנחר בבוז. לא נורא אמא. נברר כשנהיה במחסן למטה, היא אומרת ומסבירה לה שמשם אוספים את הדברים. הקטנה עוזבת את ידה ורצה קדימה. הגדולה שומרת עליה שלא תעלם. היא הולכת אחריהן בפיזור דעת. הקטנה מתרוצצת באגף  ריהוט הילדים בין בתי המשחק הקטנים. מתפעלת ממערכות אוכל מגומדות וממנורות לילה בצורות של חיות. תראי! היא מראה לגדולה כריות של פילים ולטאות מפרווה רכה. הגדולה משתפת איתה פעולה, מידי פעם מציצה אל אמה.

בואו נשתה משהו, היא מציעה להן כשהן מגיעות לשטח של המסעדה. הן מתלהבות. שתיהן מזמינות שוקו חם עם קצפת. היא מזמינה הפוך גדול חזק. הילדות מפטפטות אחת עם השנייה. מחסלות את הקצפת, מחכות שהשוקו יתקרר. היא שותה לאט, מסובבת את הטבעת עם היהלום.

אמא, מי זה היה? שואלת הגדולה.

מה?

היא מרימה את העיניים מהספל.

מי היה הקרחַ הזה?

קרח?

עיניה הגדולות, החומות, של הגדולה מחכות לתשובה. העיניים של נתי.

למה הוא קרה לך גלי?

היא מושכת בכתפיה. ככה הוא המציא לי.

זה אפילו לא דומה לשם שלך, הגדולה לא מבינה. היא מושכת בכתפיה. לוגמת מהקפה.

הוא היה האהוב שלך?

הקטנה שואלת, מצחיקה אותה בישירות שלה.

היא לוקחת עוד לגימה.

הוא היה החבר שלי לפני אבא. תשתו את השוקו. הוא כבר קר.

הן יורדות למטה. השידה האדומה נמצאת במלאי. אחד העובדים עוזר להן להעמיס אותה על העגלה. הן מוצאות מקום חניה פנוי ליד היציאה, והבנות מבטיחות לה שאין בעיה שהן יעמדו לבד וישמרו עליו בזמן שהיא מביאה את האוטו. היא מסיעה את הג'יפ לאזור האיסוף. הבנות מנופפות לה נלהבות, מתרגשות מהאחריות שנפלה בחלקן. היא מצליחה להחנות ברוורס בקלות יחסית. שני גברים מעשנים עוזרים לה להעמיס את השידה על הגגון, וגם קושרים אותה בכבלים שהיא מוצאת בבגאז' של האוטו. פעם הבאה תביאי את בעלך, אומר לה האחד והשני צוחק. אל תשכחי להדליק אורות. בכלל לא שמה לב שכבר חושך. ככה זה בחורף, כשמחשיך מוקדם.

בלילה, אחרי שהקטנה נרדמת מאוכזבת במיטה, נתי מגיע והם מורידים יחד את השידה מהגגון.  כמה היא חיכתה, היא מספרת לו. רצתה לראות את השידה בחדר שלה, אפילו שהסברתי לה שהיום לא נספיק להרכיב. לפחות לא ירד גשם והקרטון לא נרטב.

היית צריכה לשים על זה ניילון, נתי אומר.

הוא מבטיח להרכיב אותה בשבת. ואז נזכר שיש לו פגישה שאי אפשר לבטל עם לקוח מחו"ל. בשבת? היא מתפלאת. כן. הוא אומר. ברור. הם לא יהודים. הם עובדים בשבת ובאים רק ליומיים, מה נעשה? נגיד להם לא חבר'ה, תעצרו את העסקה? השידה תהיה מוכנה בשבת הבאה. כולה שבוע.

היא מוציאה את קערת המרק שחממה לו במיקרו. אני בפינה שלי, היא אומרת. מתיישבת עם הספר בכורסה החומה, שליד החלון. היד שלה נוגעת ביהלום. היא מביטה איך הרוח החזקה מניעה את העלים. מחכה לראות את הרגע בו יתחיל הגשם. העננים נאספים ומסתירים את הירח, אבל גשם לא יורד.

איך היה היום שלכן? בפינת האוכל הכף של נתי מקישה בקערה. הגדולה מספרת לו על החנות הגדולה. על המשחקייה שנראתה יפה מבחוץ. על האולם של הסרטים שאי אפשר היה לראות כי היה בו חושך. על המבנה של החנות, הע-נ-קית, על המפה והעיפרון ועל כמה חכמה שיטת האיסוף. בין כף לכף נתי שואל שאלות, מתלהב יחד איתה. אפילו פגשנו מישהו שאמא הכירה, היא אומרת.

באמת? את מי? נתי שואל בפה מלא.

סתם. איש אחד. היא אומרת. שאמא פעם אהבה.

שירת אישה-פרופיל

אֶת אַיָּלָה נַסה בְּיַעַר אֶת נְצִיב קֶרַח, אֶת תַּעַר

 

סברינה דה ריטה

 

לא יודעת

הִיא יוֹדַעַת לִהְיוֹת שׁוֹטָה

לִהְיוֹת סֶרֶט נָע

כַּדּוּר עוֹפֶרֶת

לִהְיוֹת מִסְגֶּרֶת עַל הַקִּיר

לִהְיוֹת טָעוּת אֵי וַדָּאוּת

כַּף אַשְׁפָּה וְשָׂפָה

לִהְיוֹת סְחוֹרָה

לִהְיוֹת מִטָּה

לִהְיוֹת חֲנוּת לִהְיוֹת פְּצָצָה

לִהְיוֹת בָּר-בּו-רה

לְלֹא כְּנָפַיִם

לְלֹא שְׂפָתַיִם

שֶׁאוֹמְרוֹת דַּי!

כִּי אַחֲרֵי אוֹתָם מַכּוֹת מְתוּקוֹת

בָּעַיִן בַּפֶּה

הִיא רָצָה כְּדֵי לֹא לִהְיוֹת

** 

p.t.s.d

 

צָרִיךְ לְהִתְעוֹרֵר, קוּמִי

עֵינַיִם עֲצוּמוֹת, פָּנִים עֲצוּמוֹת עָלַי

אֶת אַיָּלָה נַסה בְּיַעַר

אֶת נְצִיב קֶרַח, אֶת תַּעַר, הָרֶגֶל מתכווצת. אֶת לֹא!

אִמָּא קוֹרֵאת לֵךְ, אַתְּ שׁוֹמַעַת? הַאִם אַתְּ שׁוֹמַעַת? אַתְּ לֹא!

אַתְּ שׁוֹתֶקֶת. אַתְּ שׁוֹתֶקֶת. מָחָר כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ יָבוֹא וְיִקַּח אוֹתָךְ

וְיִצְעַק, וְיִצְחַק לָךְ בְּתוֹךְ הַפֶּה – אַתְּ לֹא תִּבְכִּי. כִּי אַתְּ סְתָם

אַתְּ יְשֵׁנָה וְחוֹלֶמֶת עַל יְלָדִים עַל נַדְנֵדָה, לַמַּעֲלֶה לְמַטָּה. הֵם שָׁם אַתְּ פֹּה. אַתְּ לֹא!

יוֹם רִאשׁוֹן? אוּלַי רְבִיעִי. שָׁלוֹם!

הוּא שָׁם הוּא שָׁם. לְהִתְרָאוֹת יַלְדָּהּ. שְׁלוֹם רגלים. אַתְּ רֶגֶל, אַתְּ יָד, אַתְּ שׁוֹקָיִם מְלֻכְלָכוֹת.

העיינים הוֹרְגוֹת. עוּפִי נָשְׁמָה.

תַּרְפִּי, לֹא לִנְשֹׁם. אֶחָד שְׁתַּיִם שׁלשׁ

 

שירת אישה-פרופיל