ארכיון חודשי: אוקטובר 2014

אומנות אורבנית

מאת – דורית קידר

שתי יצירות, כמה מוזר, נפגשו סביב השולחן העגול ליד החלון.

מטרונית ענקית בגוונים של ברונזה, תלתלים שחורים ופנים דשנים, עטופה בקטיפה סגולה כאילו זה עתה פרצה מתוך ציור של בוטרו.

מולה יושב טיפוס מודליאני רזה וארוך.

הוא גורר פירור אחרי פירור אחרי פירור, ומכניס לפיו בהיסח הדעת, מתוך הקשבה מהופנטת לפטפטת של הגברת.

לפתע – היא משתתקת, וגם הוא.

 

אני יושבת בקצה השני של בית הקפה, על כורסה נוחה והם, השניים, מקשטים את האופק שלי.

השולחן עמוס מיני לחמים וריבות.

היא מעט גרגרנית הגברת התזזיתית. הצלחת שלה מתמלאת ומתרוקנת במהירות.

כבר חצי שעה שלא נאמרה אף מילה.

הוא ממשיך לשלוח מבטים מעריצים ולכרסם פירורים.

"סבלנות היא מעלה רק אצל ילדים ואסירים," היא אומרת לפתע בקול ענוג.

הוא מביט בה בעיניים עורגות ועונה בשתי מילים שאינן מגיעות אל אוזני.

היא מושיטה יד אל מעבר לשולחן ומלטפת את שערו החלק.

"אני רוקדת סולו, הטנגו כבר בוטל מזמן," היא מסבירה ומוסיפה ברכות, "אני צריכה אוויר, אני חייבת חמצן."

הוא אוסף עוד פירורים, שולח מבט מעונן, מעביר עשר אצבעות בתוך השער, מן המצח ועד העורף.

נראה כאילו עכשיו דחוף לו לשפר הופעה.

הוא לוחש עוד דבר מה.

היא שוב רוכנת, אוספת את פניו בין שתי ידיים מטופחות ועדינות.

הוא יושב כמו פסל – אף תנועה, אף מילה.

אולי הם עושים חזרה לטקסט שנכתב לאיזה תאטרון לאומי, אני חושבת לעצמי ואז זולגת לה דמעה. אין שום עוויה או רחש או תזוזה, רק דמעה גדולה ועוד אחת יורדות באטיות ונקוות על המפה.

היא אוספת את אגרוף ידו אל בין אצבעותיה.

"תראה אותי אני קיקלופ, משייטת כמו לוויתן על פני האדמה." היא נאנחת וממשיכה.

"תראה אותך, לבוש על פי צו האופנה, גבוה, רזה, נקי, לא הומו – אין ספק, דוגמנית חייבת להיות תלויה על זרועך."

אני מחייכת, אבל דמותו של מודליאני לא מתרככת ונשארת מדוכדכת.

"הרי ברור שאי אפשר להחליף כל הזמן אנשים שאינם מספקים את כל הצרכים," הוא אומר בקול נמוך.

אני מזמינה עוד קפה הפוך כדי להיות ערנית למשמע הטקסט הסבוך.

המבטים שלהם אחוּזים זה בזה.

אני לוטשת וכל כך נועצת, עד שמפרה את שיווי המשקל ושניהם פונים אלי כאיש אחד.

אני מסמיקה והיא מזמינה חשבון.

שניהם – כל אחד לחוד, שולחים חיוך לבבי לעברי.

שניהם – ניגשים אלי, מניחים כרטיסי ביקור, מעניקים חיוך נוסף, הוא במבט מצועף והיא במבט נכסף.

אני מציצה בחטף.

הם מסתובבים ויוצאים.

צמד כרטיסי ביקור מונח על שולחן עגול.

אני הופכת והופכת והופכת שוב – אין מילה.

 

- עבודת אמנות של נומי מלול אוהד.

למות זו אמנות – סילביה פלאת'

/

סילביה פלאת' (באנגלית: Sylvia Plath;‏ 27 באוקטובר 1932 – 11 בפברואר 1963) הייתה משוררת וסופרת אמריקאית, בעלת שורשים גרמניים. כתיבתה התאפיינה בסממנים פמיניסטים ובסממנים מלנכוליים. סילביה פלאת' התאבדה בשאיפת גז, לאחר שנים רבות של דיכאונות, וזמן קצר לאחר שהחלה את תהליך גרושיה מבעלה, טז יוז. בנם התאבד שנים לאחר מכן. בשנת 1982, הייתה סילביה פלאת', המשוררת הראשונה שזכתה בפרס פוליצר לאחר המוות, עבור כתיבתה ב- The Collected Poems.

בחרנו לציין, כאן והפעם, את העובדה שב- 1965 ראה אור ספר שיריה של סילביה פלאת', "אריאל", בו היא חושפת רכיבים אפלים בזהותה. בחלק משיריה עושה סילביה פלאת' שימוש בשואה כמטאפורה מורחבת. שיריה הידועים מספר זה כוללים את: "צבעונים", "ליידי לזארוס" ו"אבא". בחרנו להביא, כאן והפעם, שניים מהתרגומים הרבים והטובים לשיריה. לצד סרטון בו קוראת סלביה פלאת' עצמה את שירה "אבא" באנגלית, כפי שכתבה.


פְּרָגִים בְּאוֹקְטוֹבֶּר 

תרגם ערן צלגוב

 

אֲפִלּוּ עַנְנֵי-הַשֶּׁמֶשׁ בְּבֹקֶר זֶה לֹא יוּכְלוּ

לְחֲצָאִיּוֹת אֵלּוּ.

אַף לֹא לָאִשָּׁה בָּאַמְבּוּלַנְס

שֶׁלִּבָּהּ הָאָדֹם מִבַּעַד לִמְעִילָהּ מְלַבְלֵב כֹּה

מְהַמֵּם.

 

מַתָּת, מַתַּת אַהֲבָה,

כְּלָל לֹא נִתְבַּקְּשָׁה

מֵהַשָּׁמַיִם

חִוֶּרֶת וְלוֹהֶבֶת

מַצִּיתָה אֶת פַּחְמָנֶיהָ הַחַד-חַמְצָנִיִם, בְּעֵינַיִם

דְּהוּיוֹת לַעֲצִירָה תַּחַת מִגְבָּעוֹת-מְעֻגָּלוֹת.

 

הוֹ, אֵלִי, מִי אֲנִי

שֶׁפִּיּוֹת מִתְאַחֲרִים אֵלּוּ יִפָּעֲרוּ לִזְעָקָה

בְּיַעַר כְּפוֹר, בְּשַׁחַר דַּרְדַּרִים-כְּחֻלִּים.

 

Adi Dekel

 

לֵיידִי לָאזָארוֹס

תרגם רונן אלטמן קידר

 

עָשִׂיתִי זֹאת  שׁוּב

בְּשָׁנָה אַחַת מִכָּל עֶשֶׂר

אֲנִי מַצְלִיחָה –

מִין נֵס מְהַלֵּךְ, הָעוֹר שֶׁלִּי

בָּהִיר כַּאֲהִיל -מְנוֹרָה נָאצִי,

כַּף -רַגְלִי הַיְּמָנִית.

מִשְׁקֹלֶת נְיָר,

פָּנַי חַסְרוֹת-מַבָּע וַעֲדִינוֹת

כְּרִקְמָה יְהוּדִית.

 

מְשֹׁךְ מֵעָלַי אֶת הַמַּפִּית

הוֹ אוֹיֵב שֶׁלִּי.

הַאֵין אֲנִי מַחְרִידָה?

 

הָאַף, חֹרֵי-הָעֵינַיִם, מַעֲרֶכֶת-הַשִּׁנַּיִם הַמְּלֵאָה?

הַַנְּשִׁימָה הַחֲמוּצָה

תִּמֹּג בְּתוֹךְ יוֹם.

 

בְּקָרוֹב, בְּקָרוֹב הַבָּשָׂר

שֶׁמְּעָרַת הַמָּוֶת אִכְּלָה יִהְיֶה

בִּמְקוֹמוֹ עָלַי

 

וַאֲנִי הֲרֵי אִשָּׁה חַיְכָנִית.

אֲנִי רַק בַּת שְׁלוֹשִׁים.

וּכְמוֹ הֶחָתוּל יֵשׁ לִי תֵּשַׁע פְּעָמִים לָמוּת.

 

זוֹ הַפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית.

אֵיזֶה זֶבֶל

לְהִשְׁתַּמֵּד בְּכָל עָשׂוֹר.

 

אֵיזֶה מִילְיוֹן קוּרִים.

הַקָּהָל מְפַצֵּחַ-הַבָּטְנִים

נִדְחָף כְּדֵי לִרְאוֹת

 

אוֹתָם מְסִירִים אֶת הָעֲטִיפָה מִיָּדַי וּמֵרַגְלַי –

הַסְּטֵרְיפּ-טִיז הַגָּדוֹל.

רַבּוֹתַי, גְּבִירוֹתַי,

 

אֵלּוּ הֵן יָדַי,

בִּרְכַּי.

אוּלַי אֲנִי רַק עוֹר וַעֲצָמוֹת,

 

 

אַךְ עֲדַיִן, אֲנִי אוֹתָהּ אִשָּׁה, זֵהָה.

בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁזֶּה קָרָה הָיִיתִי בַּת עֶשֶׂר.

זוֹ הָיְתָה תְּאוּנָה.

 

בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה הִתְכַּוַּנְתִּי

לְהַמְשִׁיךְ עַד הַסּוֹף וְלֹא לַחֲזֹר בִּכְלָל.

הִתְנַדְנַדְתִּי עַד שֶׁנִּסְגַּרְתִּי

 

כְּמוֹ צִדְפָּה.

הֵם הָיוּ צְרִיכִים לִקְרֹא וְלִקְרֹא

וּלְלַקֵּט אֶת הַתּוֹלָעִים מִמֶּנִּי כְּמוֹ פְּנִינִים דְּבִיקוֹת.

 

לָמוּת

זוֹ אָמָּנוּת, כְּמוֹ כָּל דָּבָר אַחֵר.

אֲנִי עוֹשָׂה אֶת זֶה בְּאֹפֶן מַדְהִים

 

אֲנִי עוֹשָׂה אֶת זֶה שֶׁזֶּה מַרְגִּישׁ כְּמוֹ גֵּיהִנּוֹם.

אֲנִי עוֹשָׂה אֶת זֶה שֶׁזֶּה מַרְגִּישׁ כְּמוֹ בַּחַיִּים.

אֲנִי מְנִיחָה שֶׁאֶפְׁׁשָׁר לְהַגִּיד שֶׁיֵּשׁ לִי נְטִיּוֹת.

 

זֶה דֵּי קַל לַעֲשוֹת אֶת זֶה בְּתָא אָטוּם.

זֶה דֵּי קַל לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה וּלְהִשָּׁאֵר בַּמָּקוֹם.

זוֹ הַמֶּחְוָה הַתֵּאַטְרָלִית

 

בַּחֲזָרָה-לַחַיִּים לְאוֹר הַיּוֹם

לְאוֹתוֹ מָקוֹם, אוֹתָם פָּנִים, אוֹתָהּ

צְעָקָה אַלִּימָה וְנִדְהֶמֶת:

 

"זֶה נֵס!"

שֶׁמַּפִּילָה אוֹתִי לַקְּרָשִׁים.

יֵשׁ תַּשְׁלוּם

 

עַל לְטִישַׁת-הָעַיִן בַּצַּלָּקוֹת שֶׁלִּי, יֵשׁ תַּשְׁלוּם

עַל שְׁמִיעַת הַלֵּב שֶׁלִּי –

הוּא בֶּאֱמֶת הוֹלֵךְ.

 

וְיֵשׁ תַּשְׁלוּם, תַּשְׁלוּם גָּבוֹהַּ מְאֹד,

עַל מִלָּה אוֹ נְגִיעָה

אוֹ קְצָת דָּם

 

אוֹ פִּסָּה מִשְּׂעָרִי אוֹ מִבְּגָדַי.

כָּךְ, כָּךְ, הֶר דּוֹקְטוֹר.

כָּךְ, הֶר אוֹיֵב.

 

אֲנִי עֲבוֹדַת-הַגְּמָר שֶׁלְּךָ,

אֲנִי דְּבַר-הָעֵרֶךְ שֶׁלְּךָ,

תִּינוֹק הַזָּהָב הַטָּהוֹר

 

הַנָּמֵס לִצְוָחָה.

אֲנִי מִסְתַּחְרֶרֶת וּבוֹעֶרֶת.

אַל נָא תַּחֲשֹׁב שֶׁאֲנִי מַמְעִיטָה בְּדַאֲגַתְךָ הָעֲמֻקָּה.

 

אֵפֶר, אֵפֶר –

אַתָּה תּוֹחֵב וּבוֹחֵשׁ.

בָּשָׂר, עֶצֶם, אֵין דָּבָר שָׁם –

 

פִּסַּת סַבּוֹן,

טַבַּעַת נִשּׂוּאִין,

סְתִימַת זָהָב.

 

הֶר אֵל, הֶר לוּצִיפֶר,

הִזָּהֵר.

הִזָּהֵר.

 

מִתּוֹךְ הָאֵפֶר

אֲנִי עוֹלָה עִם שְׂעָרִי הַבּוֹעֵר

וְזוֹלֶלֶת גְּבָרִים לְלֹא הַכֵּר.

 

צילום: עדי דקל

צבעי המדבר בתנועת גופה

.

 שני שירים מאת לילך גליל

*

אֶהְיֶה אִשָּׁה בְּלִי בַּיִת, נָעָה

בַּחוֹלוֹת הַלְּבָנִים.

הַבְּדִידוּת תֶּאֱחֹז בִּגְרוֹנִי

עַד קְצֵה הָעֹנֶג, עַד

קְצֵה הַפַּחַד, עַד שֶׁיִּפָּעֵר

הָרָקִיעַ מֵעָלַי,

 

וְהָאֲדָמָה תִּשְׁקֹט.

אלסיה שחף - צילום

 *

דָּבָר לֹא מִשְׁתַּנֶּה כָּאן.

הַשֶּׁקֶט הִיּוּלִי.

בֹּא וּרְאֵה אֶת כֻּלִּי: אִשָּׁה

שֶׁיְּכוֹלָה לִהְיוֹת שֶׁלְּךָ

לְרֶגַע,

לֹא סְבַךְ קוֹצֵי מִדְבָּר

הַמּוֹלִיכִים עַצְמָם בְּרוּחַ הַקָּדִים

לְלֹא כִּוּוּן, נוֹסְקִים וְצוֹלְלִים

לְעֹמֶק הַשָּׁנִים.

לִי אֵין צִפִּיּוֹת. אֲנִי כֻּלִּי

אִלֶּמֶת, מִתְבּוֹנֶנֶת, מִתְקַשָּׁה.

 

בֹּא וּרְאֵה

אֶת אֵשֶׁת לוֹט.

 

-  מתוך "כשהאיילה תחלוף" (פרדס, 2014)

- עבודת צילום של אליסיה שחף

cropped-GALINBALNEWJPG.jpg

תיבת הפנדורה הנשית

מאת: גל אלגר

הספרות לא רק משקפת את התודעה הפרטית והלאומית, היא גם יוצרת ומעצבת אותם. הנרטיב המסורתי של כתיבה נשית מגביל את האפשרויות העומדות בפני האישה לאחת: עלילת נישואים, שבה מחכה האישה שמישהו יחשוק בה, יתחתן איתה ובהמשך יישא אותה ואולי גם ייטוש אותה. בפני הגבר, לעומת זאת, פתוחה עלילת המסע המאפשרת לו לעשות אינספור מעשים, אשר באמצעותם יגשים את עצמו (רתוק, 1994). להמשיך לקרוא

cropped-GALINBALNEWJPG.jpg

ארבע משוררות – ארבע תשוקות לאהבה

אהובתי נהר / לורן מילק 

אֲהוּבָתִי בַּיִת עִם וִילוֹנוֹת כְּחֻלִּים

שָׁטָה אֵלַי,

יָדֶיהָ כָּרֶשֶׁת

לוֹכְדוֹת אֶת בְּשָׂרִי הַשָּׁקֵט.

הַיָּמִים רוֹדְפִים,

הַנְּסִיכָה שֶׁלִּי יְשֵׁנָה בְּתוֹךְ צִדְפָּה

שְׁתֵּי עֵינֶיהָ בְּכִי יַנְשׁוּפִים.

אָבַדְתִּי בַּסְּעָרָה

דַּרְכִּי תְּלוּיָה בְּעָנָן רָטֹב

אֲנִי שׁוֹפֶכֶת אֶת עַצְמִי

מִתּוֹךְ כִּפַּת הַיָּרֵחַ שֶׁלָּהּ.

גּוּפִי נוֹלָד בְּתוֹךְ מִסְגַּד אֲהוּבָתִי

מַחֲלִיק עַל רִיר קוֹנְכִיַּת אַהֲבָתָהּ,

וּבִשְׁבִילִי הַפַּעֲמוֹנִים מְצַלְצְלִים

נַעֲרַת הַכְּנֵסִיָּה וְנַעַר הַנָּהָר

בָּאִים לְבַקֵּר אוֹתִי,

עֵין הַנָּהָר צוֹעֲנִיָּה מְכֻשֶּׁפֶת

פָּנֶיהָ נַקְבּוּבִיּוֹת עָשָׁן

בְּמַרְאוֹת זְמַן חֲלוּדוֹת,

אֲהוּבָתִי מִתְחָרָה עַל לִבִּי,

 

עֵינֶיהָ לוֹגְמוֹת

מִמֵּי הַנָּהָר.

 

אֲנִי צָפָה מֵעַל גַּב אֲהוּבָתִי, הִיא מְלַקֶּקֶת לִי אֶת הַשְּׂעָרוֹת הַכְּחֻלּוֹת בַּגָּרוֹן,

נֶהֱפֶכֶת לְפֶרַח הַלּוֹטוּס שֶׁקָּטְפָה

אֲנִי צָפָה בִּקְרוּם הֶחָלָב שֶׁל תְּפִלָּתָהּ

הַשָּׁמַיִם בָּאִים עָלַי בִּנְפִילָה שֶׁל כּוֹכָב.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

מַה שֶּׁעוֹשָׂה הָרוּחַ / שושי קלאס

הַבְּקָרִים הָאֵלֶּה בָּהֶם

אַתָּה מֵצִיף אוֹתִי בְּנֹפֶת

פּוֹרֵם בִּמְיֻמָּנוּת עַד

אַחֲרוֹן הַקּוּרִים הָרְדוּמִים

בְּיָדֶיךָ חוֹרֵז שִׁיר לְגוּפִי

הָרְגָעִים הָאֵלֶּה בָּהֶם

אַתָּה עוֹשֶׂה לִי מַה

שֶּׁעוֹשָׂה הָרוּחַ

לָאַבְקָנִים

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

גֶּבֶר מִזָּהָב יָצוּק / ענבל אשל כהנסקי

סִבְלִי נוֹצָק לְתוֹכְךָ,

הַסּוֹפֵג זַעֲזוּעִים לְעִוּוּתֵי פִּי.

כְּלוֹמַר, אֲנִי עוֹלָה עָלֶיךָ

וּמְכַסָּה אֶת הַגּוּף שֶׁלְּךָ בְּגוּפִי,

בְּרֹק וּבְזֵעָה,

מְכַסָּה בְּסֵבֶל שֶׁהוֹלֵם פְּעִימוֹת

מִגּוּפִי לְגוּפְךָ, הַשּׁוֹתֵק.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אַתָּה חֲבֵרָה שֶׁלִּי / יונה וולך

אַתָּה חֲבֵרָה שֶׁלִּי
יֵשׁ לְךָ רֹאשׁ שֶׁל בַּחוּרָה
וְאַתָּה בַּחוּרָה בַּחוּרָה
כְּמוֹ שֶׁהַיֶּלֶד הַמָּתוֹק הַהוּא
אָמַר לִי בְּהַעֲרָכָה
אַתְּ בַּחוּר בַּחוּרָה
אוֹ לְהֶפֶךְ בַּחוּרָה בָּחוּר
כִּי מֵהַתְחָלָה
מַפְחִיתִים בְּעֵרֶךְ נָשִׁים
אֲבָל הָרֹאשׁ הַמְּסֹבָב שֶׁלְּךָ
עוֹשֶׂה אוֹתְךָ לָגוּר עִם בַּחוּרָה
אוּלַי הִיא בַּחוּרָה בָּחוּר בֶּאֱמֶת
אֲבָל אַתֶּם לֹא מְדַבְּרִים עַל זֶה
מְנַהֲלִים חַיִּים מְמֻסָּדִים
"כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ"
דּוֹמִים לְכָל הַחַיִּים הָאֲחֵרִים
אֲבָל רֵיקִים לְגַמְרֵי
רַק כְּלַפֵּי חוּץ
בְּלִי תְּכָנִים שֶׁאֵין
שֶׁאֵין
כִּי הַמַּהֻיּוֹת שֶׁלָּכֶם אֲחֵרוֹת
וְהֵן שׁוֹתְקוֹת וּמְשֻׁתָּקוֹת
וּמְצֻנְזָרוֹת
הִיא אוּלַי לֹא יוֹדַעַת
וְאוּלַי גַּם לֹא תֵּדַע
שֶׁהִיא לֶסְבִּית שֶׁמַּעֲדִיפָה בַּחוּרִים
וְאַתָּה הוֹמוֹ שֶׁמַּעֲדִיף בַּחוּרוֹת
וְאַתָּה בַּחוּרָה
הִיא בַּחוּר
זֶה דֵּי מִסְתַּדֵּר בְּיַחַד
הֲרֵי הַמֹּחַ מַה שֶּׁמְּשַׁנֶּה
וְלֹא הַצּוּרָה הַגּוּפָנִית
בֵּיצִים מְדֻמּוֹת
הַמַּסְתִּירוֹת כּוּס תַּאַוְתָּנִי
אוֹ כּוּס
הַמַּסְתִּיר בֵּיצִים
קְצָת יֹפִי הֶבֶל חֵן
גּוֹרֵם לְדַיֵּק וְיִצּוּב הַסְּטִיָּה
הַמִּתְעוֹרֶרֶת בִּלְעָדָיו
עִם הַיֹּשֶׁר הַמֻּפְרָז
הַמּוֹתֵחַ קַו יוֹרֵד מֵהַפֶּה לְמַטָּה
חֲסַר הוּמוֹר וְשֶׁקֶר הַחֵן
בַּשָּׂפָה כִּבְיָכוֹל תּוֹרַת הַפַּשְׁטוּת
שֶׁלֹּא לוֹקַחַת אֶת קִיּוּם הַשֶּׁקֶר וְהַנְּכָלִים
עַל חִנָּנִיּוּתוֹ קְלִילוּתוֹ עַרְמוּמִיּוּתוֹ הַמֻּרְכֶּבֶת
שֶׁצָּרִיךְ לְהֵאָבֵק בָּהּ שֶׁהִיא הֶכְרֵחִית
שֵׁד קָטָן וְרֵיק וּמַצְחִיק
אֲבָל אֲנִי יֵשׁ לִי רְגָשׁוֹת מְדֻיָּקִים
אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת הַקּוֹל הַדָּפוּק שֶׁלְּךָ
הַמְּעֻשָּׁן הַשָּׂרוּף הַצִּינִי
וַאֲנִי מַכִּירָה מִזָּוִית הַפְּגִיעָה שֶׁאַתָּה פּוֹגֵעַ בִּי
אֶת הַקּוֹל שֶׁל הַהוֹמוֹ
שֶׁתָּפַס אוֹתִי בְּטָעוּת וְהוּא מְנַצֵּל אוֹתָהּ עַד הַסּוֹף
כְּדֵי לַעֲבֹד עָלַי אוֹרֵב לִי וּמְחַכֶּה שֶׁאֶתֵּן הַכֹּל
בֶּאֱמֶת בֶּאֱמֶת אֵיזוֹ טָעוּת הִתְיַחַסְתִּי אֵלֶיךָ כְּמוֹ אֶל בַּחוּר
קָרָאתִי לוֹ אַתָּה
אַתְּ מְנַצֶּלֶת אֶת הַהִזְדַּמְּנוּת עוֹלָה עַל בּוּרוּתִי הָרִגְעִית
וְצוֹלֶבֶת אוֹתִי מִיָּד
שׁוֹכַחַת אֶת עַצְמֵךְ וְאֶת הַבְּעָיָה הַמֶּרְכָּזִית שֶׁל חַיַּיִךְ
אוּלַי נִזְכֶּרֶת בָּהֶן דֶּרֶךְ שִׁכְחָתִי מֵעָלַי שׁוֹכֵב פַּרְצוּף
שֶׁמְּחַכֶּה לִרְגִישׁוּת לֹא הַכָּרָתִית מִצִּדִּי כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל
בְּלִי לַחֲשֹׁב שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה בְּהִלּוּךְ חוֹזֵר לִלְמֹד מִזֶּה מַשֶּׁהוּ
כְּדֵי לְהַצִּיב לְךָ מַלְכֹּדֶת יוֹתֵר מְתֻחְכֶּמֶת בַּפַּעַם הַבָּאָה
וְשׁוֹכַחַת שֶׁאַתְּ כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר
רוֹצָה לְהִתְקַיֵּם לְהִשָּׁאֵר בַּחַיִּים
לְהַמְשִׁיךְ קַו רֶצֶף שֶׁל הֲוָיָה
שֶׁלֹּא נֶחְתַּךְ
זוֹ רִשְׁעוּת נָשִׁית אֲנִי מְגַיֶּסֶת פִּתְגָּם לְעֶזְרַת הֲבָנָתִי
וְקוֹפֶצֶת עַל הַמְּצִיאָה בְּחַיַּי אֶפְשָׁר לְהָבִין מַשֶּׁהוּ
מַמָּשׁ מִבְנֶה נָשִׁי טִפּוּסִי רִשְׁעוּת נָשִׁית
וְלִהְיוֹת תָּמִיד עַצְמֵךְ
חֲבֵרָה שֶׁלִּי מְתוּקָה עִם בֵּיצִים
וְגוּף שֶׁל בָּחוּר
הַחֲבֵרָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלִּי שֶׁמִּמֶּנָּה אֲנִי מְבִינָה אֵיךְ רֹאשׁ שֶׁל בַּחוּרָה
עוֹבֵד
לְהִתְוַדֵּעַ לְמֶרְכָּזִיּוּת שֶׁל חַיִּים
לָאִישִׁיּוּת הַמִּתְהַוָּה מֵהֶרֶף לְהֶרֶף לְאִי הַמּוּדָעוּת שֶׁל עַצְמֵךְ
לְאִי יְדִיעַת מַהוּת עַצְמֵךְ בְּעַצְמֵךְ
כְּשֶׁהַמַּהוּת הַמִּינִית הִיא הַמֶּרְכָּז שֶׁלָּהּ אֲבָל כְּאֹפִי לֹא כְּמִין
מַשֶּׁהוּ שֶׁאֶפְשָׁר לְהַפְרִיד אוֹתוֹ וְלִשְׁמֹעַ בְּקוֹל נָקִי
שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְשַׂחֲקוֹ אִם לֹא יוֹדְעִים אוֹתוֹ
כְּאִלּוּ שֶׁאֵינֶנּוּ
אֵין כּוּס בֵּין הָרַגְלַיִם אֵין זַיִן שָׁם
נְשָׁמָה חַסְרַת גּוּף מִסְתּוֹבֶבֶת בַּבַּיִת
מַה שֶּׁמַּסְבִּיר אֶת הָאֱמוּנוֹת בְּהִשָּׁאֲרוּת הַנֶּפֶשׁ מִנִּתּוּקָהּ מֵהַגּוּף מֵהַתּוֹדָעָה
הַנֶּפֶשׁ אֵין לָהּ גּוּף אֲבָל לַגּוּף יֵשׁ נֶפֶשׁ
הַבָּעוֹת הַפָּנִים מַכְחִישׁוֹת אֶת קִיּוּמוֹ שֶׁל הַגּוּף
כָּל הַזְּמַן מְדַבְּרִים עָלֵינוּ הַנֶּפֶשׁ וֶאֱלֹהִים וְזֶה טוֹב מְאֹד
אַחֶרֶת הָיִינוּ שׁוֹכְחִים שֶׁאָנוּ קַיָּמִים חַיִּים
אַחֶרֶת הַכֹּל הָיָה הוֹלֵךְ לְאִבּוּד בְּלִי הַהַפְרָדָה שֶׁל צַד שְׁלִישִׁי
בַּמִּקְרֶה הַזֶּה אִמּוּץ זֶהוּת בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִית אֲבָל חַשְׁדָּנִית מַסְפִּיק

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

cropped-GALINBALNEWJPG.jpg