/
סילביה פלאת' (באנגלית: Sylvia Plath; 27 באוקטובר 1932 – 11 בפברואר 1963) הייתה משוררת וסופרת אמריקאית, בעלת שורשים גרמניים. כתיבתה התאפיינה בסממנים פמיניסטים ובסממנים מלנכוליים. סילביה פלאת' התאבדה בשאיפת גז, לאחר שנים רבות של דיכאונות, וזמן קצר לאחר שהחלה את תהליך גרושיה מבעלה, טז יוז. בנם התאבד שנים לאחר מכן. בשנת 1982, הייתה סילביה פלאת', המשוררת הראשונה שזכתה בפרס פוליצר לאחר המוות, עבור כתיבתה ב- The Collected Poems.
בחרנו לציין, כאן והפעם, את העובדה שב- 1965 ראה אור ספר שיריה של סילביה פלאת', "אריאל", בו היא חושפת רכיבים אפלים בזהותה. בחלק משיריה עושה סילביה פלאת' שימוש בשואה כמטאפורה מורחבת. שיריה הידועים מספר זה כוללים את: "צבעונים", "ליידי לזארוס" ו"אבא". בחרנו להביא, כאן והפעם, שניים מהתרגומים הרבים והטובים לשיריה. לצד סרטון בו קוראת סלביה פלאת' עצמה את שירה "אבא" באנגלית, כפי שכתבה.
פְּרָגִים בְּאוֹקְטוֹבֶּר
תרגם ערן צלגוב
אֲפִלּוּ עַנְנֵי-הַשֶּׁמֶשׁ בְּבֹקֶר זֶה לֹא יוּכְלוּ
לְחֲצָאִיּוֹת אֵלּוּ.
אַף לֹא לָאִשָּׁה בָּאַמְבּוּלַנְס
שֶׁלִּבָּהּ הָאָדֹם מִבַּעַד לִמְעִילָהּ מְלַבְלֵב כֹּה
מְהַמֵּם.
מַתָּת, מַתַּת אַהֲבָה,
כְּלָל לֹא נִתְבַּקְּשָׁה
מֵהַשָּׁמַיִם
חִוֶּרֶת וְלוֹהֶבֶת
מַצִּיתָה אֶת פַּחְמָנֶיהָ הַחַד-חַמְצָנִיִם, בְּעֵינַיִם
דְּהוּיוֹת לַעֲצִירָה תַּחַת מִגְבָּעוֹת-מְעֻגָּלוֹת.
הוֹ, אֵלִי, מִי אֲנִי
שֶׁפִּיּוֹת מִתְאַחֲרִים אֵלּוּ יִפָּעֲרוּ לִזְעָקָה
בְּיַעַר כְּפוֹר, בְּשַׁחַר דַּרְדַּרִים-כְּחֻלִּים.
לֵיידִי לָאזָארוֹס
תרגם רונן אלטמן קידר
עָשִׂיתִי זֹאת שׁוּב
בְּשָׁנָה אַחַת מִכָּל עֶשֶׂר
אֲנִי מַצְלִיחָה –
מִין נֵס מְהַלֵּךְ, הָעוֹר שֶׁלִּי
בָּהִיר כַּאֲהִיל -מְנוֹרָה נָאצִי,
כַּף -רַגְלִי הַיְּמָנִית.
מִשְׁקֹלֶת נְיָר,
פָּנַי חַסְרוֹת-מַבָּע וַעֲדִינוֹת
כְּרִקְמָה יְהוּדִית.
מְשֹׁךְ מֵעָלַי אֶת הַמַּפִּית
הוֹ אוֹיֵב שֶׁלִּי.
הַאֵין אֲנִי מַחְרִידָה?
הָאַף, חֹרֵי-הָעֵינַיִם, מַעֲרֶכֶת-הַשִּׁנַּיִם הַמְּלֵאָה?
הַַנְּשִׁימָה הַחֲמוּצָה
תִּמֹּג בְּתוֹךְ יוֹם.
בְּקָרוֹב, בְּקָרוֹב הַבָּשָׂר
שֶׁמְּעָרַת הַמָּוֶת אִכְּלָה יִהְיֶה
בִּמְקוֹמוֹ עָלַי
וַאֲנִי הֲרֵי אִשָּׁה חַיְכָנִית.
אֲנִי רַק בַּת שְׁלוֹשִׁים.
וּכְמוֹ הֶחָתוּל יֵשׁ לִי תֵּשַׁע פְּעָמִים לָמוּת.
זוֹ הַפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית.
אֵיזֶה זֶבֶל
לְהִשְׁתַּמֵּד בְּכָל עָשׂוֹר.
אֵיזֶה מִילְיוֹן קוּרִים.
הַקָּהָל מְפַצֵּחַ-הַבָּטְנִים
נִדְחָף כְּדֵי לִרְאוֹת
אוֹתָם מְסִירִים אֶת הָעֲטִיפָה מִיָּדַי וּמֵרַגְלַי –
הַסְּטֵרְיפּ-טִיז הַגָּדוֹל.
רַבּוֹתַי, גְּבִירוֹתַי,
אֵלּוּ הֵן יָדַי,
בִּרְכַּי.
אוּלַי אֲנִי רַק עוֹר וַעֲצָמוֹת,
אַךְ עֲדַיִן, אֲנִי אוֹתָהּ אִשָּׁה, זֵהָה.
בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁזֶּה קָרָה הָיִיתִי בַּת עֶשֶׂר.
זוֹ הָיְתָה תְּאוּנָה.
בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה הִתְכַּוַּנְתִּי
לְהַמְשִׁיךְ עַד הַסּוֹף וְלֹא לַחֲזֹר בִּכְלָל.
הִתְנַדְנַדְתִּי עַד שֶׁנִּסְגַּרְתִּי
כְּמוֹ צִדְפָּה.
הֵם הָיוּ צְרִיכִים לִקְרֹא וְלִקְרֹא
וּלְלַקֵּט אֶת הַתּוֹלָעִים מִמֶּנִּי כְּמוֹ פְּנִינִים דְּבִיקוֹת.
לָמוּת
זוֹ אָמָּנוּת, כְּמוֹ כָּל דָּבָר אַחֵר.
אֲנִי עוֹשָׂה אֶת זֶה בְּאֹפֶן מַדְהִים
אֲנִי עוֹשָׂה אֶת זֶה שֶׁזֶּה מַרְגִּישׁ כְּמוֹ גֵּיהִנּוֹם.
אֲנִי עוֹשָׂה אֶת זֶה שֶׁזֶּה מַרְגִּישׁ כְּמוֹ בַּחַיִּים.
אֲנִי מְנִיחָה שֶׁאֶפְׁׁשָׁר לְהַגִּיד שֶׁיֵּשׁ לִי נְטִיּוֹת.
זֶה דֵּי קַל לַעֲשוֹת אֶת זֶה בְּתָא אָטוּם.
זֶה דֵּי קַל לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה וּלְהִשָּׁאֵר בַּמָּקוֹם.
זוֹ הַמֶּחְוָה הַתֵּאַטְרָלִית
בַּחֲזָרָה-לַחַיִּים לְאוֹר הַיּוֹם
לְאוֹתוֹ מָקוֹם, אוֹתָם פָּנִים, אוֹתָהּ
צְעָקָה אַלִּימָה וְנִדְהֶמֶת:
"זֶה נֵס!"
שֶׁמַּפִּילָה אוֹתִי לַקְּרָשִׁים.
יֵשׁ תַּשְׁלוּם
עַל לְטִישַׁת-הָעַיִן בַּצַּלָּקוֹת שֶׁלִּי, יֵשׁ תַּשְׁלוּם
עַל שְׁמִיעַת הַלֵּב שֶׁלִּי –
הוּא בֶּאֱמֶת הוֹלֵךְ.
וְיֵשׁ תַּשְׁלוּם, תַּשְׁלוּם גָּבוֹהַּ מְאֹד,
עַל מִלָּה אוֹ נְגִיעָה
אוֹ קְצָת דָּם
אוֹ פִּסָּה מִשְּׂעָרִי אוֹ מִבְּגָדַי.
כָּךְ, כָּךְ, הֶר דּוֹקְטוֹר.
כָּךְ, הֶר אוֹיֵב.
אֲנִי עֲבוֹדַת-הַגְּמָר שֶׁלְּךָ,
אֲנִי דְּבַר-הָעֵרֶךְ שֶׁלְּךָ,
תִּינוֹק הַזָּהָב הַטָּהוֹר
הַנָּמֵס לִצְוָחָה.
אֲנִי מִסְתַּחְרֶרֶת וּבוֹעֶרֶת.
אַל נָא תַּחֲשֹׁב שֶׁאֲנִי מַמְעִיטָה בְּדַאֲגַתְךָ הָעֲמֻקָּה.
אֵפֶר, אֵפֶר –
אַתָּה תּוֹחֵב וּבוֹחֵשׁ.
בָּשָׂר, עֶצֶם, אֵין דָּבָר שָׁם –
פִּסַּת סַבּוֹן,
טַבַּעַת נִשּׂוּאִין,
סְתִימַת זָהָב.
הֶר אֵל, הֶר לוּצִיפֶר,
הִזָּהֵר.
הִזָּהֵר.
מִתּוֹךְ הָאֵפֶר
אֲנִי עוֹלָה עִם שְׂעָרִי הַבּוֹעֵר
וְזוֹלֶלֶת גְּבָרִים לְלֹא הַכֵּר.
צילום: עדי דקל
