.

גילי חיימוביץ

זֶה בְּעֶצֶם מִינוּס

אִתִּי מַכְרִיז שֶׁהָאַהֲבָה שֶׁלִּי מְשַׁעֲמֶמֶת,

שֶׁנִּשּׂוּאִים פְּלוּס אַחַת פְּלוּס עוֹד אַחַת בַּדֶּרֶךְ

זֶה בְּעֶצֶם,

מִינוּס.

אֲנִי מִתְגּוֹנֶנֶת, זוֹ לֹא הָאַהֲבָה אֶלָּא הַנִּשּׂוּאִים.

 

אִתִּי דָּן אֶת הָאַהֲבָה שֶׁלִּי לְאֹכֶל אוֹרְגָּנִי.

אִם תַּפְסִיק לְהִתְלַכְלֵךְ

יַפְסִיק לְהִתְעַנְיֵן.

 

אִתִּי כִּמְעַט מִתְנַצֵּחַ שֶׁאִם אַמְשִׁיךְ לְהִסְתַּגֵּל

אָז הִנֵּה, עוֹד סְגֻלָּה מִמֶּנִּי תִּנָּטֵל.

 

אִתִּי מַצְהִיר כָּל כָּךְ הַרְבֵּה

בֹּחַן שֶׁמּוֹנֵעַ מִמִּי מֵאִתָּנוּ לְהִתְנַצֵּחַ,

חִנּוֹ שֶׁל מִי שֶׁהוּא אֶחָד מִינוּס שְׁנַיִם.

 

 

אַתָּה הַצֶּנְזוֹר שֶׁלִּי

אַתָּה הַצֶּנְזוֹר שֶׁלִּי

אֲבָל אֲנִי הִיא הַמְּשַׁלֶּמֶת שְׂכָרְךָ,

מַעֲנִיקָה  תַּעֲסוּקָתְךָ,

מְמַלְּאָה יָמֶיךָ כְּלֵילוֹת

בְּמִלִּים אֲסוּרוֹת

אֲסוּרָה לָבוֹא בְּמִלּוֹתַי שֶׁלִּי.

 

כְּשֶׁתָּבוֹא לִשְׁכַּב אִתִּי

תָּבוֹא כְּנִמּוֹל.

 

אַתָּה הַצֶּנְזוֹר שֶׁלִּי,

מַכְתִּיב הוֹדָעוֹתַי

לָעִתּוֹנוּת,

לַצִּבּוּר,

הַצַּר

הַמֵּצֵר,

מֵצֵר מִלּוֹתַי,

מֵצֵר פְּתָחַי.

 

כְּשֶׁתָּבוֹא לִשְׁכַּב אִתִּי

לְבַשׁ דְּיוֹ שֶׁל עוֹרְךָ.

 

אַתָּה הַצֶּנְזוֹר שֶׁלִּי

מְאַפֵּק לִי אֶת הַדָּם.

מַבְטִיחַ-דּוֹרֵשׁ שֶׁלֹּא יִרְאוּ דָּם.

מַבְטִיחַ-דּוֹרֵשׁ שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר.

מַבְטִיחַ-טוֹעֵן-דּוֹרֵשׁ

שֶׁאִם רַק לֹא יִרְאוּ

הַכֹּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר.

 

אַתָּה הַצֶּנְזוֹר שֶׁלִּי

אוֹסֵר אוֹתִי לְמַה שֶּׁהַשְּׁתִיקָה יָפָה לוֹ

מְכַעֵר לִי מִלִּים.

 

אַתָּה הַצֶּנְזוֹר שֶׁלִּי,

אֲנִי מַקְלִידָה תַּחַת,

תָּי"ו, חֵי"ת, תָּי"ו,

מַקְלִידָה תַּחַת

מָרוּתְךָ,

מָרָה הִיא מָרוּתְךָ

שַׂמְתִּי אוֹתָהּ עָלַי

לַחְתֹּךְ בִּי בַּשּׁוּרוֹת

לִרְצֹעַ שְׁתִיקָה.

 

אַתָּה הַצֶּנְזוֹר שֶׁלִּי

אוֹסֵר אוֹתִי לְמַה שֶּׁהַשְּׁתִיקָה יָפָה לוֹ

וּמֵטִיל עָלַי שִׂמְלָה.

 

 

וַלְס לְמַנְגִּינַת הֶחָלָב

שְׂפַת הַמּוֹרְס שֶׁל נְשִׁימוֹתֶיךָ

תּוֹבִיל אוֹתָנוּ לִשְׁבִיל הֶחָלָב.

שָׁם אַתְּ הִיא זוֹ הַמַּנְהִיגָה, הַמּוֹבִילָה,

תִּינוֶֹקת שֶׁעוֹד לֹא יוֹדַעַת לָזוּז מִמְּקוֹמָה בְּעַצְמָהּ,

גַּם אִם תַּעֲלֶה בְּקָנֶה אֶחָד אִתִּי,

קְנֵה הַנְּשִׁימָה

שֶׁלִּי

דַּוְקָא.

בַּסִּימְבְּיוֹזָה הַמְּחֻבֶּקֶת הַזּוֹ

אֵין מְנַצְּחִים

וְלֹא רַק מִשּוּם שֶׁאֵין מַפְסִידִים.

יֵשׁ רַק אֶת הַזְּמַן שֶׁעוֹבֵר

כְּמוֹ לֹא קָרָה דָּבָר,

כְּמוֹ הָיְתָה הַיְּנִיקָה שֶׁלְּךָ,

הַקֶּצֶב לִצְלִילָיו אֲנַחְנוּ רוֹקְדוֹת וַלְס.

רִקּוּד שֶׁאֵין בּוֹ מָקוֹם לְאַף אֶחָד.

הָרִקּוּד הַבּוֹדֵד, הַשָּׂמֵחַ, הַכּוֹבֵל שֶׁלָּנוּ.

 

 

תְּמוּנַת עוֹלָמָהּ

בִּתֵּנוּ הַבְּכוֹרָה נָתְנָה לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ צִיּוּר שֶׁעָשְׂתָה.

לְךָ, שֶׁתִּתְלֶה מֵעַל הַשֻּׁלְחָן בַּעֲבוֹדָה

וְלִי שֶׁאָשִׂים בַּמְּגֵרָה שֶׁלְּיַד הַצַּד שֶׁלִּי בַּמִּטָּה.

 

.

מאת צביה גולן

 

כשאימא אמרה לי בפעם הראשונה שאני עושה מכל זבוב פיל, לא ממש הבנתי למה היא מתכוונת ולא ידעתי אם זו ביקורת או מחמאה. מצד אחד זה נשמע לי פנטסטי שמישהו מצליח להפוך דבר קטן לדבר עצום, אבל מצד שני, היא אמרה את זה בטון דיבור שלא נשנע כמו מחמאה, אלא יותר כמשהו קשה, כך שיצאתי מבולבלת לגמרי. הייתי אז בערך בת עשר, וזה היה בערך יומיים אחרי שאבא נסע. אימא אמרה שהוא נסע להרבה זמן, לא ברור לכמה, ולא ידעה מתי יחזור. אני נשכבתי על הרצפה, בכיתי, צרחתי ובעטתי בכוח בכיסא שעמד לידי, ובתגובה היא אמרה לי שאני קצת "אובר ריאקטינג", ושאני עושה מכל זבוב פיל.

אחר כך חזר המשפט הזה על עצמו עוד כמה עשרות פעמים ובהזדמנויות רבות ושונות. כעבור שנים, כשכבר בגרתי, גם יואב החליט לנסוע לזמן בלי מוגדר, כי "אני מוכרח להתאוורר קצת" ו"אני צריך זמן לעצמי" ו"תרדי ממני מיכל, את ממש קרצייה." בכיתי לאימא בטלפון – הפעם בלי לשכב על הרצפה ולבעוט בכיסא – והיא אמרה לי שאני מגזימה, ו"מה בסך הכול קרה? אז הוא ייסע קצת, אז מה?! תתאווררי גם את קצת, מה את עושה מכל זבוב פיל?"

למען האמת, ערב קודם כן שכבתי על הרצפה ובכיתי, אפילו צרחתי, אבל יואב רק הסתכל בי במבט ההוא, המביע בעיקר רחמים, וחזר ואמר שהוא חושב שהוא יחזור בסוף, אולי אחרי שהוא יעשה לעצמו קצת סדר במחשבות.

לא ידעתי כמה זמן לוקח לעשות סדר במחשבות, ולמה בכלל צריך לעשות שם סדר, אבל הידיעה שהוא נוסע בלעדיי הטריפה בי כל חלקה טובה, ולא נשאר לי בראש מקום להיגיון.

יואב נסע, ואני נזכרתי בכאב על כך שאבא מעולם לא חזר אחרי אותו יום. אחר כך חשבתי שפילים זה דווקא נחמד, אז נסעתי לספארי וקניתי לי שני פילים קטנים כדי לגדל אותם בבית. לקחתי גם עשרה זבובים בהשאלה בשביל לראות את ההבדל בגודל, וכדי לנסות להפוך אותם לפילים.

בהתחלה הייתי נותנת לזבובים שלי כמויות מטורפות של אוכל, כי זכרתי שבלי אוכל אי אפשר לגדול, וש"בהודו מתים ילדים מרעב, ואין להם את מה שיש לך, אז תגמרי את כל, אבל את כל מה שיש לך בצלחת", וגם "אוכל לא זורקים, הוא לא גדל על העצים, והוא לא זבל."

הייתי דוחפת להם אוכל ואומרת להם את מה שאימא הייתה אומרת לי: "איך תגדלו אם לא תאכלו?" והם אכלו כל היום, וזמזמו כל היום, אבל לא גדלו, ופעם שמעתי אחד מהם אומר שאילו היה זבובה, הוא היה יכול להיכנס להיריון וכך להגיע לממדים שאני דורשת, אבל הוא לא מצליח להבין מה אני רוצה בדיוק.

בסוף הבנתי שזבובים לא משמינים מאוכל, אבל למזלי הרב נזכרתי שגם מנחת אפשר להשמין, כמו אז שניגנתי בקונצרט של בית הספר, ואימא אמרה שבקצב הזה היא תצטרך גרדרובה חדשה כי היא משמינה מנחת ממני. אז נתתי לזבובים שלי את כל הנחת שבעולם, ונתתי להם לעוף בחדר כאוות נפשם, רק סגרתי את החלון שהם לא יעופו לי, כי מי שעף החוצה בדרך כלל לא חוזר.

הפילים שלי בינתיים היו שקטים וסבלניים. הם לעסו בשקט דשא שהייתי קוטפת להם בחצר. הייתה רק בעיה אחת: כמויות הדשא שנאלצתי לקטוף היו ענקיות, וחיים הגנן רתח מכעס כשהוא ראה את הקרחות שהשארתי שם, אבל אני הרגעתי אותו ואמרתי לו שבתקופה הקרובה הוא יכול לחסוך במים, כי הוא לא צריך להשקות את הגינה, יש לי בבית שני צינורות מעולים שישקו אותה יופי, בעיקר כי הם אוכלים ממנה, וחיים היה מרוצה, עובדה, הוא חייך אלי, הסתובב והלך לדבר עם יוסף מהוועד, בטח כדי להגיד לו שזה נהדר שיש שכנה כמוני.

בינתיים לא קרה הרבה בבית. הזבובים לא גדלו, אבל היו מתעופפים בחדר ומתיישבים לפילים על החדק. פעם אחת הצלתי זבוב טרדן אחד, רגע לפני שהפיל מחץ אותו, ואחר כך גערתי בזבוב שאסור להציק לפיל, אבל הוא שאל איך אני רוצה שהוא יהפוך לפיל, אם אפילו לגעת בפיל אני לא מרשה לו. היה המון היגיון בשאלה הזו. לא הייתה לי תשובה הולמת, אז עניתי לו "כשתגדל תבין", והוא אמר שזו בדיוק הבעיה שלו, איך לגדול.

"תשאל את אבא," אמרתי.

אבל לא היה לו אבא, כי יואב עדיין לא חזר, וגם להתקשר הוא הפסיק.

בתיבת הדואר שלי הצטברו בינתיים המון מכתבים שעל המעטפה שלהם היה ציור של בית עם גג אדום ופרחים מסביב, ומתחת לבית היה כתוב "האגודה לתרבות הדיור". היו גם כמה מכתבים עם ציור של מאזניים, מכתובת מוזרה כזו, משהו כמו "בית המשפט", אבל לא פתחתי את המעטפות, רק גזרתי את הציורים של הבית והדבקתי על המקרר למקרה שיואב יחזור ויראה איך נראה בית חלומות. גם את הבולים גזרתי בזהירות ושמרתי לו לאוסף שהיה לו כשהוא היה ילד.

כשבועיים, אולי קצת יותר, מאז שיואב הפסיק להתקשר, הבנתי שכל המאמצים שלי להפוך את הזבובים לפילים נוחלים כישלון חרוץ, העזתי להתקשר לאימא ולבקש הסבר ומתכון: איך, לעזאזל, הופכים זבוב לפיל?

אימא צחקה צחוק קצר ועצבני, השתעלה קצת, לקחה שאיפה מהסיגריה, ואמרה משהו על כל הגברים שבעולם, אבל לא ענתה על השאלה שלי, ואני סגרתי את הטלפון והלכתי לקטוף דשא לפילים שלי.