.

מאת מיכלי

היא לא ראתה אותו עשרים שנה. 'עשרים על השעון', חלפה בראשה המחשבה כשצעד לקראתה בעיניים מחייכות. שקיעת השמש החורפית  עיטרה את דמותו המתקרבת והיא הרגישה את פעימות ליבה הולכות וגוברות. "אתה זוכר שהיום השלושה בינואר?" שאלה אותו כשכבר עמד מולה. "זוכר," ענה. הוא עמד קרוב כל כך. לא מעז לגעת. עיניו מדברות מעצמן.

היא הייתה הראשונה להתרחק. רצתה לראות אותו טוב יותר. עדיין כרסם בה הספק שזה באמת הוא. שאכן הגיע לפגישה, ולא מתחזה עם עיני שקד דומות לשלו.

כבר מרחוק, בזמן שהלך לקראתה לאורך שדרת העצים הגבוהים בה קבעו להיפגש, היא הבחנה בהליכתו הכבדה, איטית יותר משזכרה. תנועות הידיים הנמרצות נראו גם הן מהססות, והבלורית הכהה שאהבה ללטף הלבינה כולה.

והרי גם היא לא נשארה בת עשרים. חמישה עשר הקילוגרמים שהתווספו אצלה בכל מיני מקומות לא מחמיאים, העיניים שתמיד נראות בוכיות מעט ועכשיו נטו כלפי מטה עוד יותר והפנים שנשאו איתן הבעה קבועה של עצב. כל אלה בוודאי נכרו בה וגרמו גם לו להבין שהזמן לא עצר מלכת עבורה.

אבל כל זה לא שינה לה דבר. ברגע שהיה קרוב מספיק והעיניים שלו, עם המבט שהיה נותן בה, העיניים האלה הביטו בה והיא הרגישה בבית.

כמה רצתה לחבק אותו. הרי כשהיו ביחד, לפני שנות דור, היה לה מותר. אבל עכשיו, עם הכיפה שגדלה כל כך והציצית המציצה מבעד לחולצה המכופתרת, הבינה שזה בלתי אפשרי. בטח לא כאן, באמצע הרחוב, מול מבטיהם של הזרים החולפים.

"שלישי בינואר. משונה. נכון?" שאלה אותו שוב ולליבה התגנב החשד שעבורו היום ההוא אינו אלא זיכרון רחוק ומעומעם. שרק היא נשארה שם, בשלישי בינואר שלהם, בשלישי בינואר שהמשיך ללוות אותה כל חייה.

"משונה מאד. שלושה חודשים אנחנו מנסים לתאם את הפגישה הזו והיום בבוקר שמתי לב שהיום זה היום."

"לאלוהים שלך יש חוש הומור," הייתה חייבת להשחיל בציניות העדינה, שידעה שהוא בוודאי זוכר אצלה.

"אלוקים," תיקן אותה, מחייך ללא הפסקה. "ואני משער שאת צודקת. יש לו לעיתים גם חוש הומור."

"אז לאן את רוצה ללכת, אפרתי?" לצד המעשיות התכליתית שזכרה, התרגשה כשקרא לה בשם החיבה שהיה שגור אז בפיו.

'לכל מקום שאתה נמצא בו' חשבה, ובקול רם אמרה שזה לא משנה לה ויש כאן כמה בתי קפה טובים וכשרים דיים גם עבורו, שכבר אז היה דתי יותר ממנה, בודק בציציות ומוודא שהתעודה אכן תקפה, והרבנות המקומית חתומה עליה כדת וכדין.

הם נכנסו לבית הקפה בדיוק בזמן כדי לחמוק מטיפות גשם סוררות שהחלו להרטיב את הרחוב התל אביבי. צעירים רבים הסתופפו סביב שולחנות העץ הנמוכים, ישובים על כסאות צבועים אדום וכתום, אוחזים כמעט כולם במשקה חם כזה או אחר, מפטפטים את יום חמישי אחר הצהריים שלהם לדעת, עקבו אחריהם במבטיהם.

"אנחנו אטרקציה," אמרה לו בשקט, דוחקת בו להתקדם לעבר השולחן הפנוי שאיתרה בפינת החדר.

"לא אנחנו, אני, את דווקא השתלבת כאן לא רע בכלל," צחק אליה בחזרה, לא מודע לאי הנוחות האמתית שניכרה בקולה. "חוץ מזה נדמה לי שלא כל יום רואים מתנחל עם כל התלבושת והאקדח המציץ מחגורת המכנסיים שלו, לצד אחת כמוך באזורים האלה של העולם." הוסיף והיא רק רצתה לדעת למה התכוונן במילים 'אחת כמוך' ועד כמה היא אמורה להיעלב.

כשהתיישבו אל שולחן העץ שלהם, זה מול זו, נרגשים, התבונן בה דקה שלמה. שותק. מסתכל.

"נו? הזדקנתי אבי? מה אתה אומר?" לא עמדה בפיתוי לשאול אותו נוכח מבטו המתעמק.

"בכלל לא. את נראית מצוין. נשארת אותה אפרת, הילדה הכי יפה בגן," ענה בלי להתבלבל והיא ידעה שהוא מתכוון לזה. הוא מעולם לא ידע לעשות הצגות והרגשות שלו תמיד היו ברורים וגלויים. זו הייתה היא ששיחקה משחקים.

אבל היום היא כבר לא כזו. היא השתנתה ורצתה שידע. רצתה שידע שהחיים למדו אותה. חינכו אותה. הוציאו ממנה את הגאווה המטופשת שהייתה בה אז. זו ששכנעה אותה שהוא תמיד יהיה שם. יחכה לה. יסכים לחכות עד שתהיה מוכנה, עד שתבין את מה שהוא הבין ברגע שנפגשו, שהם שייכים זה לזו יותר משאי פעם יהיו שייכים לאדם אחר.

"תודה אבי, אבל אני לא. אני חושבת שגם אז לא הייתי."

"אפרתי. נו באמת, תני לבחור קשיש לתת לך מחמאה, אל תתווכחי." הוא התעקש בחינניות של גבר מאולף והיא לא יכלה שלא לתהות עם איזו אישה הוא חי והאם היא מהסוג המאלף.

"היית יפה בגיל עשרים ואת יפה אפילו קצת יותר בגיל ארבעים." המשיך באותה נימה נעימה. "אני לעומת זאת…" צחק וטפח על הכרס הקטנה.

"אתה נראה מצוין,"  אחרי שהשלימה עם השער המאפיר הבינה שהוא נראה נהדר, ושתווי הפנים היפים שהיו לו אז נותרו בדיוק כמות שהם. 'אבל אולי אני לא אובייקטיבית', הזכירה לעצמה. אף פעם לא הייתה כזו לגביו.

"טוב אז אחרי שעברנו את העניין הפעוט הזה של מחמאות על כמה צעירים נשארנו, ספרי לי מה שלומך, אפרתי?" החליט לקדם את השיחה.

"אני בסדר גמור," החלה לדבר, אבל קולה רעד כי הבינה שזה אכן הוא שיושב מולה ושואל אותה לשלומה ולא הולוגרמה מוצלחת או עוד חלום שממנו תתעורר בעוד רגע, מבינה ששוב נזכרה בו ובתחושת ההחמצה. לכן העבירה את הכדור בחזרה למגרש שלו. "ומה איתך? איך החיים התייחסו אליך בעשרים השנים האחרונות?"

"גם בסדר. ברוך השם," הזכיר שוב את בורא עולם ואת התהום שנפערה ביניהם בנוגע לבורא עולם ואל הדרך בה הוא מנהל עולמו, אם בכלל.

"כן, כמובן, ברוך השם." צחקה וחשבה שלו נשארה דתייה, לפחות הייתה יכולה להפנות אצבע מאשימה כלפי מעלה בטענה שהוא זה שאשם בכך שלא בלתה את החיים שלה עם האהבה היחידה שהייתה לה ושעכשיו זכרה בברור עד כמה הייתה נכונה.

"ללאה ולי יש שישה ילדים."  שיתף אותה בסיפור חייו בלעדיה. "הגדולה בת שמונה עשרה והקטן בן שלוש," המשיך. "אנחנו גרים במעלה יהודה, שזה ממש ליד גידרון ונווה הדסה וכמו הרבה ישובים ביהודה ושומרון גם היישוב שלנו, נמצא במרחק של עשרים דקות מתל אביב, שבה את מסתתרת בשנים האחרונות." צחק אליה, מתבונן בה בריכוז, בוחן את תגובתה.

"כן, עשרים דקות של פחד," פתאום הרגישה איך היא גולשת במהירות לוויכוחים הרחוקים ההם, לכן הוסיפה מיד, "שישה ילדים. וואו, אבי. אתה בטח אבא מדהים, אם אני יכולה לנחש רגע."

"לא יודע אם אני כזה מדהים, אבל אני נודניק אמיתי," המשיך בקו הנעים שהחזירה לשיחה. "מחבק ומנשק בכל פעם שהם עושים טעות ומתקרבים מספיק." הוא דיבר על הילדים ועל אשתו, אבל אי אפשר היה לטעות במבט שנשקף מעיניו כשהתבונן בה. הוא עדיין אוהב אותה.

'איזו טיפשה הייתי, איך לא הבנתי שאני צריכה לשמור לצדי את האיש הזה, שהסתכל עלי ככה בגיל עשרים. איך נתתי לו ללכת בשלישי בינואר?' המחשבות הטורדניות האלה, שהיו מציפות אותה לפעמים משום מקום לאורך השנים, הלכו ותפסו מקום מרכזי בראשה מאז שקבעו להיפגש.

"תרצו להזמין?" היא שכחה לחלוטין שהמקום בו הם יושבים הוא בעצם בית קפה שאנשים באים אליו כדי לאכול. ההתרגשות והנוכחות שלו כך לידה לא אפשרו לה להיות רעבה. אבל המלצרית הבלונדינית והרזה מדי התעקשה והם הזמינו שני ספלי קפה וכריך אבוקדו גדול שביקשו שיחצה עבורם לשניים.

היא דעה שהיא זו שהחליטה כך. הוא דווקא עמד שם מולה לפני עשרים שנה, נרטב מהגשם שהחל לרדת על שני הצעירים שישבו במדרגות הכניסה, אך לא רצו להיכנס לביתה המחומם, להיות חשופים לאוזניהם הקשובות של הוריה. נזכרה, מביטה שוב לרגע סביב על יושבי בית הקפה, מנסה לנחש מי מהיושבים סביבם מאזין להם עכשיו, שומעת ברקע את קולות הגשם המתעצם, מותיר אותם הפעם יבשים. אבל אז ישבו רטובים, בחוץ. הוא חזר ואמר לה שהוא אוהב אותה שהוא רוצה שהיא תהיה אשתו. שלא יכול להיות ששני אנשים שאוהבים ככה, כמו שהם אוהבים, לא יחיו את חייהם זה לצד זה.  אבל היא לא הייתה מסוגלת. הרגישה צעירה מדי. פחדה שהוא מאמין מדי, שהוא דתי מדי. שהוא אוהב אותה יותר מדי. היא אמרה לו לא. לא עכשיו. לא יכולה.

"איזה מזל יש להם לחבר'ה שלך." חזרה לאיש בן הארבעים שישב מולה, שלמרות גילו והכפיפות הקלה שיצרו בו החיים, בעיניה נותר בן עשרים.

"תודה אפרת. אני מקווה, אבל את מתחמקת כרגיל. מדברת עלי. אל תשכחי שאני מכיר את הטריק הזה." הוא הסתכל בה שוב באותו מבט והיא ידעה שלו היה מרגיש בנח מספיק, היה מושיט את ידו ומניח אותה על זו שלה, שהייתה מונחת במרחק נגיעה ממנו. אבל הוא נגע רק באמצעות המילים שיצאו מפיו. "ספרי לי בבקשה קצת. מה אתך?" ביקש. "איך החיים כגרושה טרייה? טוב לך?"

בתנועה שזכרה שהוא מחבב הסיטה הצידה כמה שערות שחורות סוררות שנפלו על פניה והזדקפה. "אני בסדר. עכשיו טוב לי. שני הילדים מקסימים. אופק בן שמונה ואביב בת חמש ואני חיה בתל אביב  מטפלת במוסיקה בילדים עם ליקויים התפתחותיים. מנסה להסתגל בחזרה לחיים לבד." ניסתה לסכם עשרים שנה בשלושה משפטים. "איזה מחזה אנחנו בטח," המשיכה, לוקחת את השיחה למקום אחר. המקום שלהם. בחור עם כיפה סרוגה ענקית לראשו,  לצידה, כמו שהייתה היום, רגילה כזו, בלי אף סממן חיצוני שיכול להסגיר את עברה, את חצאיות הג'ינס הארוכות, את המנון בני עקיבא שעדיין ידעה בעל פה, יושבים ומשוחחים כאילו גדלו באותו גן ילדים. "מה היו אומרים אנשים לו היו יודעים שהיינו פעם זוג?" העזה לשאול בקול רם.

"הם היו אומרים את מה שאני אומר לעצמי מדי פעם, כשאני נזכר בנו", אבי הפתיע אותה כשענה לשאלה. "שהחיים מרתקים יותר מכל רומן או סרט שיכול מישהו לכתוב ושלבורא עולם, במידה והם מניחים שיש אחד כזה, אכן יש חוש הומור, חוש כיוון ואיזו שהיא תכנית כללית שהוא פועל על פיה ואנחנו בסך הכול שחקנים בהצגה הגדולה הזו שמתנהלת סביבנו."

"נשארת מדריך בני עקיבא אני רואה," לא יכלה שלא לגלוש שוב לציניות.

"כן, נשארתי אותו מדריך רק עם יותר אחריות על הכתפיים," ענה בלי ציניות כלל. הוא היה טוב ממנה. עדין הרבה יותר. כך היו אז וכך גם היום, חשבה, יושבת מולו, מתאמצת להסתיר את מה שחשבה באמת, לקוות שיבין אותה גם בלי מילים, גם בלי שתצטרך לומר את האמת כולה.

המלצרית הדקיקה חזרה עם הצלחת המשותפת ושני הספלים. הוא קם ליטול את ידיו וחזר ממלמל לעצמו את הברכות שעדיין זכרה בעל פה.

"אמן," אמרה ברצינות כשנגס את הביס הראשון בחצי הכריך שהיה שלו.

"אמן גם לך," צחק אליה בחזרה והיא הבינה שהוא מתאמץ לידה, לא תמיד מבין אם היא צוחקת או רצינית.

אחר כך ישבו זה מול זו, לועסים במהירות, משתדלים שלא לבזבז דקות יקרות על אכילה. אחרי כמה ביסים ניסה שוב להוציא ממנה את מה שידע שהיא רוצה לומר. "ועכשיו כשאת לא רעבה, מה את אומרת אפרתי, דברי. תגידי לי למה רצית כל כך להיפגש איתי?"

"כי רציתי לסגור מעגל," סוף סוף ענתה.

הוא הביט בה. עיניו מנסות להבין.

"אבי," אמרה, מסתכלת עליו, מקווה שהדברים שעמדה לומר יובנו כמות שהם. "אני לא יודעת מה עבר עליך בעשרים השנים שחלפו מאז השלישי לינואר 1991. באמת שאין לי מושג. מדי פעם יצא לי לשמוע שהתחתנת, שנולד לך ילד, ועוד ילד ועוד ילד." הפעם דיברה בלי ציניות כלל. "ושאתה מתגורר על איזו גבעה. אבל זהו." אבי הנהן, מקשיב.

"בימים האחרונים כשיצא לנו לדבר כמה פעמים כדי לתאם את הפגישה הזו, הבנתי שגם אתה מעודכן לגבי החיים שלי באותה רמה של כמה, למה, איפה ועם מי אני מעבירה את הזמן, אבל לא יותר מזה." עצרה לרגע כדי לקחת נשימה ולהסתכל על אבי מתבונן בה ובצרור המפתחות המוטל על השולחן ביניהם חליפות. תחושת השייכות הטבעית כל כך ביניהם, החיבה באוויר שאפשר היה לחתוך בסכין בית הקפה, שוב גרמה לה להרגיש קרובה אליו, לרצות לחבק אותו, אבל המשיכה לדבר, בשטף. עשרים שנה רצתה לומר את מה שעמד לצאת מפיה בפעם הראשונה בקול רם ולאוזניו של מי שהיה אמור לשמוע את הדברים סוף סוף.

"אני לא יודעת אם טוב לך. אני לא יודעת אם אתה נהנה להיות מנהל בית ספר בכל שעות הערות שלך. אם אתה מאושר. אם אתה אוהב את אשתך. ואני לא יודעת אם אתה אוהב אותי." זהו זה. נפתח הסכר. הרגישה שעכשיו, כשהתחילה, היא לא מסוגלת לעצור ואמרה את הדברים כמו שהתנגנו אצלה בראש כל השנים.

מנהל בית הספר לבנות במועצה האזורית בנימין  לקח נשימה עמוקה ונאנח. "אפרתי." מלמל ומיד השתתק, מאפשר לה להמשיך לדבר. מכיר אותה.

"אבל אני כן יודעת שהחיים קצרים. שפתאום אנחנו בני ארבעים, כשרק לפני רגע היינו בני עשרים וישבנו יחד על המדרגות בכניסה לבית של ההורים שלי, מסרבים להיפרד ומתקשים להיות ביחד. רציתי להגיד לך שאני תמיד אוהב אותך, כי הבנתי שאם אני לא אומר את זה עכשיו, פתאום בלי שאני אשים לב, אני אהיה בת שמונים ואשב על איזו מרפסת קטנה בחדר לא גדול במיוחד בבית האבות שאופק ואביב יבחרו בשבילי. ומי יודע אם אתה עוד תהיה בסביבה, כדי שאומר לך שאהבתי אותך כל חיי." זהו, היא אמרה את מה שבאה לומר ונרגעה.

"אפרת," אבי, לעומתה, נראה רגוע הרבה פחות. "בשביל מה זה טוב?" הוא הסתכל עליה כמו שרק הוא הסתכל. היום ידעה לומר שכך לפעמים היא מסתכלת על ילדיה, שכך אנחנו מסתכלים על מי שיקר לנו, עם הלב, לא רק עם העיניים. והיא ידעה ששוב עשתה מעשה קצת אנוכי. שוב הכניסה אותו לסערת הרגשות שלה שלא בטובתו. היא הייתה מתורגלת בסערות. ידעה שהן מתקרבות, ידעה לחיות לצדן, למדה אפילו לחבב אותן. אבל הוא היה אחר. הוא העדיף את השקט על פני הסערה.

"בשביל לסגור מעגלים. בשביל לומר את זה כמו שזה. בשביל שתדע מה אתה בשבילי. בדיוק בשביל זה." השיבה לו, מנסה להמשיך להרגיש בטוחה בצעד הזה שיזמה. מתחילה להרגיש כך קצת פחות.

"על איזה מעגלים את מדברת, אפרתי? החיים לא מתנהלים במעגל. הם הולכים קדימה. וגם אנחנו הלכנו. יותר נכון, את הלכת. הלכת ממני לכיוון אחר. אחר כך נישאת לאיש אחר, מותירה אותי  מאחור." הוא הרים מעט את הטון והזוג בשולחן הקרוב אליהם הסתכל לעברם, מנסה להבין על מה המהומה.

"אני יודעת." המשיכה לנסות. מבינה שהשיחה הטובה שקיוותה לה הולכת וחומקת ממנה. מנסה בכל זאת. "הייתי צעירה וטיפשה ולא הבנתי על מה אני מוותרת. חשבתי שאני צריכה להמשיך לחפש, שלא יכול להיות שבגיל כל כך צעיר מצאתי את אהבת חיי." הדמעות שעמדו בקצה עיניו של אבי החלו לזלוג מעיניה הכחולות של אפרת.

"זה בסדר, אפרתי." הוא אף פעם לא היה מסוגל לעמוד בפני הבכי שלה. "גם אני לא הייתי חכם גדול," ניסה להרגיע, רק שתפסיק לבכות. אבל הסכר נפרץ והבכי הלך וגבר ומנהל האולפנא, עם הכיפה הגדולה שבוודאי הטיף לתלמידותיו עד כמה חשוב להימנע מכל מגע שהוא בין המינים הניח את ידו על ידה. "בבקשה, תפסיקי לבכות, אפרת. אני מבקש ממך." מגע ידו החמה הרגיע אותה מעט והדמעות פסקו.

"תקשיבי, אפרתי." הסיט את ידו מידה וחזר לדבר בטון רגוע יותר. מתבונן בה. ממוקד. "אני ואת, אנחנו סיפור כמו שיש להרבה אנשים. אנחנו הפספוס הזה, שאם תעצרי כל בן אדם שני ברחוב ותשאלי אותו אם גם הוא מסתובב בראש עם אהבה מפוספסת, הוא יגיד לך שכן וגם יספר לך בפרטי פרטים את הסיפור כולו." אפרת הקשיבה. מבינה לאן הוא חותר. "אז ברור שיש בינינו אהבה. וברור שיש כאן פספוס ואת יודעת מה עוד ברור?" שאל אותה בטון ששמר בוודאי לשיחות המוסר שעשה לבנות האולפנא שלו.

"מה?" שאלה, נרגעת מפרץ הרגשות שעטף אותה לפני דקות אחדות.

"ברור שאנחנו גם לא יודעים מה היה קורה אילו. ואיך באמת היו נראים החיים שלנו אם היה לך שכל והיית מסכימה להתחתן איתי," צחק. מנסה להקל במעט על האווירה.

"נכון, אנחנו באמת לא יודעים." נאלצה להסכים.

"ועכשיו אחרי שאמרנו את זה ואחרי שפתחנו וסגרנו מעגל, את יכולה להיות רגועה ולהתקדם לעבר בית האבות ההוא וגיל שמונים, שאני מאחל לך להגיע אליו בבריאות טובה, עם מחשבה אחת פחות שאת צריכה לדאוג לה: המחשבה עלי." חייך אליה שוב, מטה את ראשו הצידה. מתבונן בה. מקווה שהבינה.

אחר כך ישבו יחד עוד שעה ארוכה. צוחקים על העבר הרחוק, מזכירים מדי פעם את ההווה המורכב. הוא סיפר לה על הילדה השלישית שלו ושל לאה שסובלת מתסמונת דאון, היא סיפרה לו על האישה החדשה של רפי ועל הקושי של הילדים לקבל אמא נוספת.

"החיים זה מה שקורה לך בזמן  שאתה מתכנן תכניות אחרות," הזכירה לו את אחד המשפטים החביבים על אבא שלה. "זוכר איך הוא היה אומר לנו את זה כשהיה שומע את השיחות שלנו, על התכניות, החלומות הגדולים?" שאלה.

"כן, אבל הוא היה קשיש בן ארבעים ושלוש. לא חשבנו ששווה להקשיב לו."

"נכון, לא חשבנו שזה יקרה גם לנו," הנהנה.

בשעת לילה מאוחרת, כשחזרה אל הדירה הקטנה והמשופצת שרכשה אחרי הגירושין ונכנסה אל השקט של הלילות בהם הילדים ישנו אצל רפי, נזכרה איך נפרד ממנה בחיבוק חם בכל זאת, איך לחש לה שוב שהוא שמח לפגוש אותה ואיך לשנייה נדמה היה לה שנישק אותה על לחייה לשלום.

"שלום אבי," אמרה וכאב חודר הרעיד את ליבה. "שלום אפרתי," ענה לה ופנה לדרכו, לחיים שבחרה לא לחלוק אותו, אל האישה האחרת שחלקה אותם אתו, אל לאה וששת ילדיו.