חגית גרוסמן 
נולדה ב- 1976, בראשון לציון בה גדלה עד גיל 14, אז עברה עם משפחתה לנס ציונה. סבה הוא המוזיקאי קלמן שטרן. היא כתבה שיר לראשונה בהיותה בת שש, שיר אשר ראה אור בעיתון בית הספר. כשהייתה בת ארבע עשרה קנה לה אביה מכונת כתיבה עליה כתבה שיר על אכזריות היופי, על כך שבני אדם שואפים תמיד לנכס את היופי לעצמם ומשום כך הורגים אותו. השיר הזה התפרסם באנתולוגיה של משוררים צעירים. כשמלאו לה 16 ביקש אביה להוציא לאור את ספר שיריה, אך היא סירבה. בגיל 17 למדה צילום בלימודי ערב בבית הספר לאמנות קאמרה אובסקורה. בצבא שירתה בחיל האוויר, אז כתבה את ספר שיריה הראשון "אויר", אשר נגנז ומעולם לא יצא לאור. לאחר שירותה הצבאי המשיכה בחיפושיה אחר יעודה האמנותי ולמדה במשך שלושה חודשים משחק בבית צבי. אולם באותה תקופה חלה אביה במחלה קשה והיא ליוותה אותו במסע ארוך לרוצ'סטר מינסוטה לעבור השתלת כבד בארצות הברית. כשהייתה בת 21 נפטר אביה. בהשראת המסע לרוצ'סטר מינסוטה, שנהפך למסע פרידה מאביה, כתבה את ספר שיריה הראשון שפתח את סדרת הספרים של הוצאת פלונית "תשעה שירים לשמואל". בשנת האבל על אביה קראה קדיש ובו זמנית למדה ציור במדרשה לאמנות ועברה לגור בסטודיו במושב צופית וציירה. היא בוגרת תואר ראשון בספרות עברית וכללית באוניברסיטת תל אביב וסיימה תואר שני בספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון. מלמדת בבית הספר לאמנות "מוסררה" בירושלים.
את השיר שהבאנו, חגית גרוסמן הקדישה בדף הפייסבוק שלה "..למאבק עובדי בית ביאליק אשר בסך הכל מבקשים שעיריית תל אביב תכיר בהם ותעניק להם זכויות בסיסיות כמו פנסיה וימי מחלה ושכר גבוה קצת יותר מן המינימום.."
נשואה ליהונתן דיין, חוקר ספרות ומתרגם, להם בת, והם מתגוררים בתל אביב. ספריה "תשעה שירים לשמואל" (פלונית, 2007), "לויתני האפר" (קשב לשירה, 2010), "היכן שאינם" (ידיעות אחרונות : ספרי חמד, 2012), "רעד העיר" (ידיעות אחרונות, 2013).