אסתר ראב
1894-1981, נולדה וגדלה במושבה פתח תקווה, שהוריה, לאה ויהודה ראב, נמנו עם מייסדיה. העריצה את אביה שהיה דמות מיוחדת ביישוב העברי. בסוף 1909, בהיותה כבת 15 וחצי, אסר עליה אביה ללמוד בבית הספר של המושבה, בו למדו במעורב בנים ובנות. התנגדותו פגעה בה, ולפי דבריה אף השפיעה עליה לאורך שנים. פתח תקווה ונופיה השפיעו עליה רבות, היא מתארת כיצד חיה ממש את החקלאות, כיצד היה אביה מודד את התבואה על פי גובהה, וכיצד נעצבה כאשר עקרו כרם יין שנכשל. חייהם במושבה היו קשים, בשל כשלונה של החקלאות במושבה, ובקושי היה מה לאכול. ב- 1913 עברה להתגורר בדגניה, עם חלוצי העלייה השנייה. ב- 1914 שבה לפתח תקווה בסוף 1921 נישאה בקהיר לבן-דודתה, יצחק גרין, ושהתה כמה שנים במצרים. אחר כך חזרה לארץ והתגוררה בתל אביב עד שנת 1945, ואחר כך חזרה לפתח תקווה. למדה בסמינר למורות ועבדה בהוראה ובחקלאות. את שיריה החלה לפרסם בראשית שנות העשרים. המשוררת והסופרת הבולטת הראשונה מבין ילידי הארץ. עובדה זו בולטת בשירתה המושפעת מאוד מהנוף הארצישראלי ולכן היא כונתה "המשוררת הצברית הראשונה". ראב הייתה דמות חריגה בחברה, וכך גם שירתה, השונה מסגנון הזמן.
קמשונים (הדים, 1930), שירי אסתר ראב (מסדה, 1963), תפילה אחרונה (עם עובד, 1972), המיית שורשים, (הקיבוץ המאוחד, 1976), אסתר ראב, ילקוט שירים (יחדיו ואגודת הסופרים העברים, 1982), וקובץ סיפורים קצרים, גן שחרב, (משרד הביטחון, 1983).