הייד פארק

/

מאת תמרה אבנר

נפגשנו במסעדה יפנית על רחוב פיקדילי.

סימסמת לי את הכתובת, כשיצאת לרגע מהחדר במלון לברר משהו בקבלה ואשתך נותרה בחדר. כשנכנסתי, הבחנתי בפניך הסמוקות, במעיל הארוך והכהה, השמור לנסיעות לחו"ל, בקצוות החיוך בעיניים. עשינו את זה, בייב.

ישבנו על שרפרפים מוגבהים מסביב למסילה שנעה במתינות, ובחרנו מנות קטנות של דגי סלמון מעושן מהודקים היטב סביב אורז וירקות ואצה. הם נעו בקעריות צבעוניות על מסילה מעגלית ללא מוצא.

התאורה היתה צהבהבה, הרגשתי שאולי היא מחמיאה לגוון העור, אבל לא הייתי בטוחה.

את הדבר האמתי היחיד בחיי.

בגלל המילים האלה, או שמא בגלל התהום הפעורה מתחתן, אני מוכנה לעשות הכול. הכול, כולל לטוס איתך בטיסת בריטיש, לשבת בשורה שלפניכם בטיסה ולחוש את כפות רגליך מלחכות את שלי מתחת למושב. הכול, כולל להסתובב לבד במשך היום ברחבי העיר, להעביר את הזמן עד הפגישה המאוחרת בלילה, באחת המסעדות שבחרת בקפידה ממדריך ה"מישלן" החדש, או אצלי בחדר 916.

מיטה גדולה במיוחד מוצבת בלבו של חדר 916.

בחדר האמבטיה הקטן הצמוד לחדר מילאתי אמבטיה חמה. שקעתי בקצף וחשבתי על הטירוף שבכל זה. כבר שמונה שנים שאנחנו ביחד – נפגשים פעם או פעמיים בשבוע, בתי קפה, מסעדות ובעיקר חדרי מלון או חדרי אירוח שצצים בשפלה כמו קני קוקיות, וזוגות לא חוקיים כמונו שוכרים את שירותיהם למשך שעה-שעתיים ולאחר מכן מסתננים בהתגנבות יחידים אל הרכבים החונים כמו סוסים במגרש החנייה, אל חייהם הגלויים לעין השמש. כשיצאתי גאו המים באמבטיה הקטנה והחדר כולו הוצף.

אנחנו מתחבקים, מתקרבים לנשיקה, אני נשענת לאחור, אתה רוכן מעלי, חופן את שד שמאל, מחלץ אותו מהחזייה שכל כך הקפדתי לבחור.

זה הדבר היחידי ששווה לחיות למענו, אתה אומר, והפטמה מלטפת לך את הלחי.

אני חושבת על המשפט הזה, על המשפטים האלה שלך, על מה שזה אומר עלינו. אני כנראה מהרהרת בזה יתר על המידה, כי פתאום אתה שואל אם אני עוד אוהבת. "אולי את כבר לא אוהבת כמו פעם," אתה מציע.

אני מהדקת אותך אלי.

הבשר בינינו רך כמו דג נא.

למחרת אני קמה מאוחר. לשווא אני סורקת את חדר האוכל במבט, מחפשת את דמותך בין הטוסט, החמאה, הריבה, הביצים והנקניק.

נפתחה תערוכה חדשה ב"סַמֶרְסֵט האוּס" של אמן קוריאני שכוכבו דרך. אני נוסעת לשם ב"טיוב". באחד מחדרי המיצגים מוצג אוסף של בתי בובות, שאותם הוא אסף מכול רחבי העולם. הם ניצבים על פלטפורמות דמויות רחובות צפופים. עיירת בובות. אני סובבת בין הבתים המרוהטים, כל אחד על פי טעמו של בעל הבית הווירטואלי. שולחנות וכיסאות כפריים, מחצלות קש, ארונות מעוצבים, כיורים, אסלות, עגלות בובות, סירים, מחבתות, אפילו מזלגות, סכינים וכפות. הכול מיניאטורי. אין נפש חיה. עיר רפאים של בובות.

בכל שעה עגולה, השומר בפתח האולם מכבה את האורות למשך חמש דקות. הבתים עומדים על תילם, נרעדים, מוארים באורות פנימיים זעירים, כל כך פגיעים. השבירות שעולה מהם מתדפקת אצלי על קירות החזה. אני יוצאת בבהילות לאולם הבא, מותירה מאחורי את הבתים הגוועים בחמימות של עצמם.

אני חיה לבד, מפזרת כוסות גבוהות ובדלי סיגריות בכל הבית. על שולחן הכתיבה, על שולחן הקפה בסלון, במרפסת, אפילו בחדר האמבטיה. על שפתם מוטבעת תמיד חותמת השפתיים. חותמת לשממה. קריאת אזהרה לכל הילדות הקטנות שמשחקות בבתי בובות ומחלקות תה לאהוביהן המדומים בספלי פורצלן זעירים.

מעולם לא נישאתי. באביב האחרון חגגתי שלושים ושבע. הבאת לי במתנה טבעת עם יהלומים קטנים שמסודרים בשתי שורות. שבועיים לפני כן אספת מהשידה לצד המיטה שלי שתי טבעות וביקשת אותן למשמרת. זה היה בשביל המידה. הכול כל כך מתוכנן אצלך ואני אפילו לא ידעתי לשאול כמה קראט.

בלילה השני אנחנו נפגשים מאוחר מאוד, אצלי ב-916. לא יכולת להתפנות קודם. חודשיים לאחר שהכרנו אשתך חלתה בטרשת נפוצה. אני לא יכולה להימנע מלחשוב שהיא עשתה את זה בכוונה. מאז היא תלויה בך עוד יותר. אתה לוקח אותה פעם בשנה, בדיוק באותו התאריך, בחמישה-עשר בנובמבר ללונדון. אתה מתעקש שזה לא תאריך שבא לציין אירוע מיוחד – לא יום הולדת שלה או יום נישואין. אתה אומר שזה מין מנהג שלכם, רק שהפעם הדמות שלי מצלה עליכם. בדרך כלל אשתך תשושה בשעות הערב המוקדמות, מה שמאפשר לך לצאת. הפעם היא ביקשה שתישאר עוד. אתה נענית ופינית לי זמן לכבס ביד את הגרביונים מאתמול ומהיום שתלויים עכשיו לייבוש על החוט הדק שמתחתי בין שני קירות בחדר האמבטיה הצפוף.

מעשה האהבה אורך כשעה. אחר כך אני קמה לשטוף את עצמי, לא מדליקה את האור. אני מביטה בצללים המתארכים של גרבי הניילון התלויים לייבוש. אני חוזרת למיטה.

אני בת הנחש. אני לא צלע מבית החזה שלך. אני בוחרת בך שוב ושוב.

אני בוחרת להרע לה.

אלה דברים שאני לעולם לא מספרת לך.

אני מספרת לך שקראתי בעמוד האחרון של "הארץ" על מחקר שנערך לאחרונה בקרב אנשים שניסו להתאבד בקפיצה ממקום גבוה. כל המתאבדים הנכשלים הודו שברגע שקפצו אל מותם עברו בהם הרהורי חרטה. אחד מהם, שבאופן פלאי נותר בחיים פעמיים לאחר כזאת קפיצה – בפעם הראשונה נחת על משאית מזרנים, ובשנייה נתפס הבגד על זיז שבלט מאחד החלונות ובלם את נחיתתו – אמר שהחיים ניתנו לו במתנה. צחקת. אחר כך שאלת אותי אם אני מכירה את הבדיחה על ההוא שקפץ מהקומה השתים-עשרה ובדרכו מטה, שאל אותו האיש בחלון הקומה החמישית לשלומו, והוא ענה, "בינתיים הכול בסדר."

התגובה המבודחת הזאת לא היתה מה שרציתי לשמוע ממך.

ביציאה מן החדר, רגע לפני שלבשת את המעיל הארוך ההוא, שאלת אם אני עדיין כותבת. כבר שנים אני כותבת שירים, ומעולם לא עשיתי אתם דבר. בהתחלה, לפני שמונה שנים, הראיתי לך את הקובץ שכרכתי בחובבנות באחד מבתי הדפוס בעיר. אמרת שהם מכשפים.

לא ידעתי בדיוק מה לענות, הייתי מנומנמת, ולמען האמת קצת כעוסה על זה שעכשיו אתה בדרכך אליה, לסוויטה שלכם. הפרחתי לעברך נשיקה באוויר ונצמדתי מאוד אל הקיר.

לא הצלחתי להירדם. הרהרתי באשתך שישנה בחדר 1099 – סוויטת דלוקס – וגם חשבתי לומר לך למחרת שזה מוזר, שהביטוי נשמע באנגלית כמו שם של קינוח מתוק. ידעתי שהאנקדוטה תמצא חן בעיניך, ורציתי להסב לך נחת, כנגד הכעס שקינן בי. מצד שני, חשבתי שלא התביישתי בכלל בסימני החרא שדבקו באסלה ושאתה ראית בהם דווקא עדות לאהבה חסרת גבולות.

למחרת, יום ראשון, יצאתי מוקדם, כדי שלא להתאכזב מלא לפגוש אותך ולו רק בהצטלבות המבט בחדר האוכל.

עשיתי את דרכי להייד פארק ברגל. לפינה. הוצאתי סיגריה ארוכה ועישנתי במתינות לאורך המונולוג שמישהו שעמד על ארגז נאם בהתרגשות. מדי פעם איפרתי על הדשא. לפנות בוקר, כשסוף סוף נרדמתי, חלמתי שאני מתרחקת מבית כפרי בקרחת יער, שולחת מבט אחרון ורואה אותו מבליח באש בין העצים, הולך וכבה ברמץ של עצמו. כיביתי את הסיגריה ודרכתי פעם אחר פעם בחרטום המגף על חותמת השפתון שכִּתרה את ראשה.

שוטטתי בפארק. מעבר לרחוב עצרתי ב Pret-a-Manger  וקניתי כריך סלומון מעושן וגרגר נחלים. "לקחת או לשבת?" שאלה אותי הבחורה המלוכסנת בדלפק. חזרתי לפארק והתיישבתי על ספסל אחר. ספרתי את הקלוריות שאכלתי עד עכשיו. נזכרתי איך פעם סיפרת לי שקראת על מישהי באמריקה ששמונה שנים יושבת מדי יום על גדות הנהר וסופרת את דגי הסלמון הנכחדים שקופצים נגד הזרם. חשבתי שבוודאי גם אתה יכולת להיות משורר. מוזר איך שמכל האפשרויות בחרת דווקא בעבודה משרדית אפרורית.

פשפשתי בתיק ופשפשתי ולא מצאתי. כן מצאתי עט וערכת תפירה מהמלון, שאותה השלכתי ברגע של היסח הדעת לתוכו. זה כמעט שנה שאני לא כותבת. אבל הנה עכשיו התחלתי לכתוב, שיר בלי בתים, ככה מתלהט ומתבדר בין המילים המודפסות של ערכת התפירה. בערב אספר לך איך תפרתי לי שירים בחוט מכלב בפארק שבאנגלית הוא נשמע כמו הפארק של אלו המסתתרים כל חייהם מעיניהם של שוכני בתי הקבע.

הפגישה האחרונה היתה בבר מקומי. הגשת לי פרח אדום מלֶבֶד, סיכה שהאנגלים עונדים כל שנה, באמצע נובמבר לזכר החייל האלמוני, המחולקת להם ברכבת התחתית.

ענדת לי אותו על דש חולצת הקטיפה. שתית בירה, ואני ­­– כוס יין לבן.

"מה עשיתְ היום, בייב?"

"אני כבר לא כותבת בכלל," אני משיבה. הכתיבה, שפעם שחתה בעורקיי כמו להקת דגים, נכחדה.

"לקח לך הרבה זמן לענות על השאלה," אתה מחייך.

לא היה לי ברור אם עלי להיעלב או לא. אז שתקתי.

בכניסה למלון הקפדת שניכנס בהפרש של כמה דקות זה מזה. אי אפשר לדעת, אמרת, לעולם אי אפשר להיות זהירים מדי. שוב התגנבות יחידים, והכתם הזה ששוב מתגנב אצלי כמו מים עכורים אל החדרים הפנימיים של אניית משא.

שכבתי במיטה כמו ארנק שנפל בטעות מהתיק; כל תכולתו מפוזרת מסביבי. לא רציתי לפתוח לך, אבל בכל זאת פתחתי. לא ידעתי אם לתת לך להיכנס או לא. עמדנו בכניסה. חיכיתי לראות אם האישה מהבית העשוי לבנים תקרא לך לחזור מהאורווה.

כשגמרנו, שלחתי מבט אל קפלי הווילון הכבד, שביניהם נצנצו אורות הרחוב. מוזר איך בכל זאת אני חוזרת ונותנת אמון במי שמעז להתקרב, נותנת לו להגיע עד מתחת לפרח הלבד, מתחת לחולצת הקטיפה, לגעת בתקווה שמדי פעם עוד מניצה בי, שיום אחד זה יקרה לנו. מוזר, אבל הרגשתי כאילו שזה רגע של חסד שלא יחזור עוד ושיש לשמור עליו, לכסות עליו היטב. אוצר שלי, ככה אמרת כשהתחפרת בין השדיים שלי. בגלל זה הייתי מוכנה. בגלל המשפטים האלה הייתי.

אחרי שהלכת ניסיתי להיכנס לראש שלך: בינתיים הכול עוד בסדר. עדיין לא הגענו לקרקע, אנחנו עדיין חולפים מול חלון הקומה החמישית בדרך המאיצה מטה.

למחרת, ב"דיוטי-פרי" אנחנו מסתחררים יחד כמו משולש שאחת מצלעותיו חורגת במיוחד, בין החנויות. באחת מהן אני מבחינה בשניכם. אתם בוחנים איזה פריט דרך הזכוכית בדלפק התצוגה. אני לא יודעת מה. אני מתקרבת. אתה לא מבחין בי, אומר לה, "אז איזה את בוחרת?"

בטיסה, כשהאורות כבו – הדיילים מנסים לתפוס תנומה והנוסעים ישנים או צופים בסרט שהוקרן בטיסה הלוך – אני חולפת בדרכי לשירותים במעבר שלך. 22 c  ו  d. ראשה מורכן, שלך מוסט לאחור, פיך פעור כמו לוע של דג. אתם ישנים, נושמים כל כך יחד.

דקירת הצלע, כמו סיכה חדה, ברֵאה השמאלית שלי.

עבודת צילום של האמנית לאורה מאקאברסקו

תגובה אחת “הייד פארק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>