.
מאת מאיה ויינברג
יונקת- דבש
כְּשְהָיִיתִּי צִיפּוֹר
יוֹנֶקֶת דְבַש הָיִיתִּי
רַק צוּף
אֵין דָבָר כַּזֶה
מָתוֹק מִדַי
קְטַנָּה וּמְהִירַה
כִּמְעַט קְווַנְטִית
רֶגַע כַּאן ורֶגַע אַחֶרֶת
בְּמֶטַבּוֹלִיזְם פִּלְאִי
אִי אֶפְשָר הָיָה לִתְּפוֹס אוֹתִּי
הנפש
הַנֶּפֶשׁ כְּמוֹ כַּלְבָּה
פִּתְאוֹם מְבַקֶּשֶׁת לְצֵאת
זְקוּקָה לִדְבַר מָה
שֶׁאֵין בַּבַּיִת
הַיֵּצֶר פּוֹעֵם בְּחָזֶה
הוֹפֵךְ אוֹתָהּ עַל גַּבָּה
חָזָק מְמַנָּה
הִיא מְגָרֶדֶת אֶת הַדֶּלֶת
לָלֶכֶת לְמָקוֹם אַחֵר.
מְבֻיֶּתֶת כְּבָר אֶלֶף שָׁנָה
(אוֹ כָּךְ זֶה נִרְאֶה)
אַךְ זוֹכֶרֶת הֵיטֵב אֵיךְ פַּעַם הָיְתָה זְאֵב
אַחַת לִתְקוּפָה חַיֶּבֶת
לִנְהֹם, לִנְשֹׁךְ
לְהיטָרֵף
לְהִסְתּוֹבֵב בָּרְחוֹבוֹת, לֶאֱכֹל מֵהַפַּחִים
לִהְיוֹת נִרְדֶּפֶת, רַק שׂוֹרֶדֶת
לֹא יוֹתֵר
עֵד שֶׁתֶּחֱלֶה, שֶׁתִּהְיֶה אֻמְלָלָה
וְשׁוּב לְהִתְחַנֵּף לְזָר שֶׁיְּלַטֵּף
שָׁכְחָה כַּמָּה טוֹב הָיָה לָהּ הַכַּלְבָּה
הִיא עוֹד תַּחֲזֹר עַל אַרְבַּע
הִיא יוֹדַעַת אֶת זֶה.
לִילִית מְצוּיָה
אֲנִי לִילִית מְצוּיָה
וְאֵין לִי דָּבָר לְהַפְסִיד
הָעֶרֶב כְּשֶׁאֲנִי רְעֵבָה.
הָרֹאשׁ עָגֹל, הָעֵינַיִם שְׁחֹרוֹת
הַקְּרִיאוֹת חַדּוֹת, בְּרוּרוֹת וְקוֹרְעוֹת.
אֵינִי מְרַחֶמֶת וְאֵין לִי צֹרֶךְ
וְלֹא אֶתֵּן דָּבָר בִּתְמוּרָה.
הַלַּיְלָה כֵּהֶה וּמִתְאָרֵךְ
הַיַּעַר נִפְתַּח וּמִתְרַחֵב
וְאֵין בּוֹדֵד כְּמִי
שֶׁרוֹאֶה אֶת הַכֹּל הֵיטֵב,
וְאֵינוֹ נִרְאֶה.
אבנים (שיר לכת)
חֲרָטוֹת הֵן כְּמוֹ אֲבָנִים
אֶפְשָׁר לַהֲפֹךְ בָּהֶן
בַּיָּד הַחֲשׂוּפָה
לֶאֱמֹד אֶת הַמִּשְׁקָל
לְלַטֵּף אֶת הַשְּׁבִירָה
אָבֵל הֵן נִשְׁאָרוֹת קָרוֹת
כְּבֵדוֹת, חֲצוּבוֹת הֵיטֵב
מֵהַחֹמֶר שֶׁל עַצְמָן.
מוּטָב להניחן בַּצַּד
הֵן הַמְּרַצְּפוֹת אֶת הַדֶּרֶךְ.
לְתַת לְרוּחַ, לְשֶׁמֶשׁ
לַבְּלָיָּה הַטִּבְעִית – לְרַכֵּך,
לְוַתֵּר עֲלֵיהֶן
כָּךְ
מדויק ומרחיב את לבי, תודה !